<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית לבעלה בשלש דרכים בכסף בשט' בביאה, שנ' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה ובעלה, אין קיחה אלא בכסף, שנ' [בראשית כ"ג] נתתי [כסף] השדה קח ממני. ובעלה זו ביאה. ובשטר מניין, שנ' ויצאה והיתה, מה יציאתה בשטר אף הויתה בשטר. ומאחר שנתקדשה באחת משלש דרכים הללו הרי זו אשת איש גמורה. בכמה כסף מתקדשת אפילו בפרוטה או בשווה פרוטה, וכמה שיעור פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, והאיסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר, והדינר אחד מארבעה בסלע, והסלע הוא משקל חצי אונק' שלכסף במשקל ששוקלין בו את הזהב שהוא משקל שלש מאות גרעינין שלחטה, ונמצא האיסר משקל שלשה גרעינין שלכסף, ונמצאת הפרוטה פחות מחצי גרעין שלכסף.
האשה קונה עצמה מן הבעל בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל. היבמה אינה נקנית ליבם מן התורה אלא בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
<h2>דף ב:</h2>
כשם שאין האיש מקדש אלא מדעתו כך אין האשה מתקדשת אלא מדעתה, ואם תלה האיש את האשה וייסרה עד שנתרצית לו להתקדש וקידשה אינה מקודשת, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו חכמים שלא כהוגן וביטלו את קידושיו, וכן מבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב].
<h2>דף ג:</h2>
הבת עד שלא בגרה הרי היא ברשות אביה, ואינה מתקדשת אלא מדעת אביה בין בכסף בין בשטר בין בביאה, ובין שקיבל אביה קידושיה, ובין שקיבלה היא מדעת אביה, הרי זו מקודשת. ואם נתקדשה בכסף האב זוכה בכסף קידושיה.
<h2>דף ה.</h2>
הרי שלא קידש האשה לא בכסף ולא בשטר ולא בביאה, אלא שכנסה לחופה ופירש טליתו עליה לשם קידושין, דבר זה לא נתברר מדרך התלמוד והרי אילו קידושי ספק כמבואר בקנוטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף ה:</h2>
נתן לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאינתו הרי זו מקודשת. נתנה לו היא ואמרה לו הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו אינה מקודשת, ואינה צריכה ממנו גט. וכן אם נתנה היא ואמר הוא כמו שביאר מז"ה בפסקיו. נתן לה הוא הכסף ואמרה לו היא אחד מן הלשונות הללו הרי זו צריכה גט מדברי סופרים.
נתן לה כסף או שווה כסף ואמר לה הריני בעליך הריני ארוסיך אינה מקודשת, ואינה צריכה ממנו גט, שנ' כי יקח איש אשה ולא שיקיח עצמו. וכן נראה בעיניי שאם נתן הקידושין לאביה ולא אמר הרי בתך מקודשת לי אלא הרי אתה חמי אין כאן קידושין כלל, כי יקח איש אשה אמרה תורה שתהא הקיחה לאשה ולא באביה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח', ומעשה בא לידינו על דבר זה וכך הורינו. אמ' לה הרי את מקודשת ולא אמר לי הרי זו אינה מקודשת עד שיאמר לה הרי את מקודשת לי.
קידש האשה בכסף ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה ועוד נתן כסף לחברתה ואמ' לה ואת נמי אף השנייה מקודשת, ואע"פ שלא הזכיר לשון קידושין על השנייה הואיל ואמר לה ואת נמי הרי הוא מוסף על לשון הראשון שהזכיר לשון קידושין, ואם אמ' לשנייה ואת ולא נמי או לשון הדומ' לו הרי זה ספק אם עונה על לשון הראשון שלקידושין אם לאו וצריכה גט מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון שלנדרים.
<h2>דף ו.</h2>
אמ' לה הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, או הרי את קנויה לי, או הרי את לקוחתי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או הרי את זקוקה לי, כל אילו לשון קידושין הן והרי זו מקודשת. אמר לה הרי את מכורה לי, או שאמר לאביה הרי בתך מכורה לי אינה מקודשת, שאין לשון מכר נופל אלא במוכר כגון אדם שמוכר שדהו ואמר שדי מכורה לך, אבל הלוקח אין ראוי לומר לשון מכר אלא לשון קיחה כעניין כי יקח איש אשה וכך היא שטת תלמוד ארץ ישראל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו. אמר לה הרי את חרופתי בארץ יהודה מקודשת שכן בארץ יהודה קורין לארוס' חרופה. וכן בשאר לשונות העמים צריך לדקדק בכל לשון שקורין בו אישות ואירוסין.
היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ואמר לה הרי את מיוחדת לי או מיועדת לי, או שאמר הרי את עזרתי הרי את נגדי שהוא דומה למה שכתוב [בראשית ב'] אעשה לו עזר כנגדו, או שאמר הרי את צלעתי הרי את סגורתי הרי את תחתיי שדומה למה שאמר הכתוב [שם] ויסגור בשר תחתנה או הרי את עצורתי או הרי את תפושתי [הרי] כל אילו הלשונות ספק קידושין וצריכה גט מספק, ואע"פ שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה יש לספק שמא בלשונות הללו הוציאה מכלל אישות ורוצה לקרבה אצלו למלאכתו, ואם לא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אין חוששין לכל אלה הלשונות, שאין האשה מכרת בהם שהן לשון קידושין ואין האשה מתקדשת אלא מדעתה.
היה מדבר עם האשה על עסקי קידושיה ונתן לה קידושיה סתם ולא פירש הרי זו מקודשת, ואם פסקו מלדבר בעניין קידושיה אע"פ שעסוקין לדבר קרוב לאותו עניין כגון שמדברין [על] עסקי הנדונייא, או שאומרין פלוני קידש פלנית וכיוצא בדברים אילו הואיל ולא היה מדבר בשעת הקידושין על עסקי קידושיה ממש אינה מקודשת.
כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקידושין לא יהא לו עסק בהם, ואפי' נעלם ממנו דבר אחד שלא שמעו ולא למדו אל יורה בהן, פן יתיר אשת איש ויביא ממזרין וניאוף לעולם, ועל כזה נאמר [הושע ד'] אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו, וכתיב בתריה על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה כי בחיית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו שאפילו על דגים נגזרה גזירה, אבל בדור המבול לא נגזרה גזירה [על דגים שבים] שנ' [בראשית ז'] מכל אשר בחרבה מתו, ולא דגים שבים.
<h2>דף ו:</h2>
היתה חייבת לו מנה ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה שאת חייבת לי אינה מקודשת, ואפילו היתה המלוה בעין, לפי שהמלוה להוצאה ניתנה, והרי היא כאילו אינה ואין כאן נתינת כסף. ואפי' אם [היה] לו שטר חוב עליה ונתנו לה אינה מקודשת ואם היה בנייר שווה (פרוטת) [פרוטה] מקודשת כמו שמבואר בפרק שלפנינו [מ"ז ע"ב]. היה אותו המנה פקדון אצלה וקידשה בו מקודשת, שהרי בכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא, והרי הקנה לה ונקנית לו בו. אמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד, אם נשתייר בו שווה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, והוא שאמר לה בפקדון סתם, אבל אם אמר לה במנה פקדון שיש לי בידך אפי' אם היה מנה חסר דינר אינה מקודשת כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ז'.
היתה חייבת לו מנה עד ניסן והרויח לה זמן החוב עד תשרי וקידשה בהנאה זו שעשה לה להרויח לה הזמן הרי זו מקודש', שהרי לא היה דעתה להתקדש במנה שלמלוה, אלא בנחת רוח שעשה לה להרויח לה הזמן, וכל נחת רוח שעושה האיש לאשה בעת הקידושין שיש בו שווה פרוטה הרי הוא כנתינת כסף, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן מפני הערמת רבית, מפני שנראה כמקבל ממנה הנאת פרוטה על שממתין אותה מן החוב.
מחל לה חוב וקידשה בהנאת המחילה, הרי זו מקודשת בהיתר, שאין לך נחת רוח גדול מזה שמחל לה החוב לגמרי, ולא היה דעתה להתקדש במנה אלא בהנאת המחילה שיש בהנאה זו משווה פרוטה ומעלה כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בכל מקום, ואם נתן מנה לחבירו על מנת שיחזירהו לו [כדי] לקנות בו שדהו קנה, וכן אם נתן פדיון בנו הבכור לכהן על מנת שיחזירהו לו בנו פדוי, וכן אם נתן תרומתו לכהן על מנת שיחזירה לו קיים מצות נתינה, אלא שאסרו חכמים לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות בשכר תרומתו שאינו נהנה בנתינה זו. אבל הנותן מתנה לאשה לשם קידושין על מנת שתחזירהו לו אינה מקודשת, הואיל ומחזרת לו דומה לתפישת קניין וגזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ונראה בעיניי שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהן, שקידושי הראשון קידושי תורה הם אלא שחכמים ביטלום משום גזירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
אע"פ שכל דבר נקנה בחליפין והקניין הרי הוא כחליפין שהלוקח נותן כנף סודרו למוכר וקונה בו כל מה שזה רוצה להקנות לו, האשה אינה נקנית בכך שאין האשה נקנית בחליפין ואע"פ שיש בהן שווה פרוטה כדברי המורה. ומז"ה [אומר] שאם דעת האשה הוא להתקדש בתפישת הקניין לבד שהוא כנף בגדו ויש בו שווה פרוטה הרי זו מקודשת שהרשות בידה לפסוק כנף בגדו ולעכבו בידה אם תרצה, ולא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש במנה ונותן לה קניין כדי לקיים הקידושין והוא יתחייב לה במנה כמו שביאר מז"ה. וכדברי המורה נראה לי שאע"פ שלא היה דעתה להתקדש אלא בקניין הסודר, הואיל והזכיר לשון חליפין או שאמר לה תתפשי לי קניין להתקדש לי אינה מקודשת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף ז.</h2>
אמ' לה הרי את מקודשת [לי] בכסף זה שאני נותן לפלוני ונתרצית האשה (באישה) בכך הרי זו מקודשת כאילו נתן בידה. וכן אם אמר לה ראובן הרי את מקודשת לשמעון בכסף זה שאני נותן לך ונתרצית הרי זו מקודשת [לשמעון] ואע"פ שלא נתן שמעון משלו כלום אלא שנתרצה בדבר עד שלא נתן הכסף ליד האשה. וכן אם אמ' לה ראובן הרי את מקודשת לשמעון בכסף זה שאני [נותן לשמעון] הרי זו מקודשת לשמעו', אע"פ שאין המקדש נותן כלום ולא האשה מקבלת הרי נתינתו שלראובן כאילו נתן המקדש וקבלת המקדש כקבלת האשה הואיל והיא נתרצית בכך.
נתנה כסף האשה לאיש ואמר לה הרי את מקודשת לי בשביל מתנה זו שאני מקבל ממך, אם היה זה המקדש אדם חשוב שיש לאשה נחת רוח בקבלתו ממנה הרי זו מקודשת, שהנאה זו חשובה בעיניה כאילו נתן לה הכסף. והוא הדין לעניין קרקע הנקנה בכסף, שאם אמר המוכר ללוקח תן מנה לפלוני ותהא שדי מכורה לך, או שאמר המוכר לאחר תן לי מנה לפלוני ותהא שדי מכורה לפלוני, או שאמר תן מנה לפלוני ותהא שדי מכורה לאותו פלוני עצמו, או שאמר לאדם חשוב קבל ממני מנה ותהא שדי מכורה לך בהנאה זו שאתה עושה לי לקבל מתנתי הרי זה קנה בכל אלה.
אמר לה התקדשי לחציי מקודש', שאינו אלא כאומר שבדעתו לישא אשה אחרת ויהיה חציו לזה וחציו לאחרת. אמר לה חצייך מקודשת לי אינה מקודש' שאין אשה אחת ראויה לשני אנשים.
<h2>דף ז:</h2>
אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, או שאמר לה חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, או שאמר לה שני חצאיך בפרוטה הרי כל אילו ספק קידושין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. וכן אם אמר אדם לחבירו שתי בנותיך מקודשות לשני בניי בפרוטה, או שאמר לו בתך ופרתך קנויות לי בפרוטה, או שאמר לו בתך וקרקעך קנויות לי בפרוטה הרי כל אלה ספק בתלמוד והרי הן ספק קידושין.
אמר לה הרי את מקודשת לי (היאסר) [ליאסר] לכל אדם חוץ מפלוני, הואיל ושייר בקניינו הרי זו אינה מקודשת כל עיקר, וזה מבואר בפרק המגרש [גיטין פ"ב ע"ב]. אמ' לה הרי את מקודשת לי על מנת שתהיי מותרת לפלוני הרי זו מקודשת ואסורה לאותו פלוני כשאר כל אדם, שאין בידו [להתנות] לעקור דבר מן התורה כמו שביארתי שם בקונט' הראייו' בראיי' א'.
אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אילו או בחפצים אילו ששווים חמשים ושווים חמשים הרי זו מקודשת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. נמצאו שאינם שווים חמשים הרי זו אינה מקודשת. ואם אמר לה הרי את מקודשת לי באילו [ולא פירש שויין] הואיל ושווים משוה פרוטה ומעלה הרי זו מקודשת.
<h2>דף ח.</h2>
אמר לה הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר, הואיל ואמר לה מנה ונתן לה דינר הרי זה דעתו לקדשה בדינר על מנת שיתן לה מנה, והרי היא מקודשת מעכשיו, וחייב להשלים לה עד (ב)מנה. נתן לה מנה חסר דינר הרי זו הלכה מסופקת, שיש לומר הואיל וחסר דבר מועט בושה היא לתבוע את הדינר, ואינה מתרצה בקידושין עד שישלים לה הכל, וצריכה גט מספק. ואם היה במכר בעניין זה שמכר לו שדהו במנה ונתן לו מנה חסר דינר קנה, שאינו בוש לתבוע את הדינר, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [מ"ז ע"א].
אמר לה הרי את מקודשת לי במנה זה עד שלא ישלים לה כל המנה אינה מקודשת, לפיכך אם רצה לחזור אחד מהן אפילו בדינר אחרון הרשות בידו. נמצא מנה חסר דינר או דינר שלנחשת אינה מקודשת, דינר רע שהוא יוצא על ידי הדחק מקודשת וחייב המקדש להחליפו. אמ' לה התקדשי לי על מנת ליתן לך מנה, והיא אמרה איני מתקדשת אלא במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו ולא פירש בשעת הקידושין (במה) [בכמה] מקדשה, אלא אמר לה הרי את מקודשת לי סתם, אם האיש תבע האשה ייעשו דברי האשה ואינה מתקדש' אלא במאתים, ואם האשה תבעה את האיש ייעשו דברי האיש. וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במאתים וזה אומר במנה, הלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה, אם הלוקח תבע את המוכר ייעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע הלוקח ייעשו דברי הלוקח, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב הי"א].
אמר לה הרי את מקודשת לי במנה שאתן לך, ונתן לה בעת הקידושין משכו' על המנה אינה מקודשת, שהרי דעתה להתקדש במנה ומנה אינו נותן לה, והמשכון שנותן לה שהוא שווה מנה אינו חלוט לה. וכל דבר הנקנה בכסף אינו נקנה במשכון כעניין שביארנו, ואפי' מי שפרע אינו מקבל עליו וכן ביאר רבינו יצחק בפרק הזהב [ב"מ כ"ט ע"א מדפי הרי"ף].
<h2>דף ח:</h2>
וכן אם הלוה לאחרים ונתנו לו משכון בעת הלוואתו וקידש בו האשה אינה מקודשת, שהרי אינו יכול להחליטו לה ודעתה להתקדש במנה שלמשכון, ומנה אין כאן משכון אין כאן, היה בידו משכון שלאחרים שמשכנו שלא בשעת הלואתו כדי לגבות חובו וקידש בו האשה מקוד', לפי שהמשכון הזה קנוי לו והרי הוא כשלו, שנ' [דברים כ"ד] בהשבת העבוט ולך תהיה צדקה, שהרי הוא כעושה צדקה בממונו ובידו להחליטו לאשה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וכן אם היה לו משכון שלאשה עצמה אם משכנה בשעת הלואתו אינה מקודשת, ואם משכנה שלא בשעת הלואתו הרי המשכון קנוי לו ויכול לקדשה באותו המשכון, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
אמר לה התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד או השליכתו לפניו אינה מקודשת. אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם לאבא או לאביך או לאיש פלוני אינה מקודשת, ואם אמרה תנם לו שיקבלם לי הרי זו מקודשת. אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם על גבי הסלע אינה מקודשת, ואם היה הסלע שלה מקודשת, היה הסלע שלשניהם הרי זה ספק בתלמו' והרי אילו ספק קידושין.
אמר לה התקדשי לי בככר ואמרה [לו] תנהו לכלב אינה מקודשת, ואם היה הכלב שלה הרי זו מקודש' לפי שנתרצית בקידושין הללו כדי להאכיל לכלבה, אם לא היה הכלב שלה אלא היה הכלב רץ אחריה והיא אמרה לו תנהו לכלב ונתנו לכלב הרי זה ספק בתלמוד והרי אילו ספק [קידושין].
אמר לה התקדשי [לי] בככר, והיא אמרה לו תנהו לעני ונתנו לו, אפילו אם היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת, לפי שגם הוא מוטל עליו לפרנסו והרי הוא כמי שאמרה לו תשלם בו חובך ולא נתרצית בקידושין. ובכולן אם אמרה ואיקדש אני לך הרי זו מקודשת, שהרי נתרצית בדבר ודומה כאילו קיבלתם היא. ומז"ה כתב בפסקיו הוא הדין לגבי גט ואם היה בעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי הסלע או על גבי קרקע ואתגרש בו הרי היא מגורשת וכאילו שם בידה הוא דומה, וכן אם אמרה תנהו לפלוני ואתגרש בו אע"פ שאינו אותו פלוני שם ולא מינתו שליח לקבלה מגורשת. ואין שטת התלמוד כדבריו, שאין הגט דומה לקידושין בדבר זה, שהקידושין הן תלויין בהנאה, ובכל עניין שנהנית האשה ונתרצית להתקדש באותה הנאה מקודשת, אבל הגט תלוי בנתינה ואינה מגורש' עד שיינתן הגט בידה בין מדעתה בין בעל כרחה, או שיינתן ליד שלוחה שמינתו היא מדעתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
<h2>דף ט.</h2>
הרי שהיה תופש שום חפץ בידו, ואמרה לו האשה תן לי חפץ זה, ואמר לה אם אתן לך רצונך שתתקדשי לי בו, ואמרה לו היא נתון תתן, או שאמרה לו תן לי ולא כפלה דבריה, הרי זו אינה מקודשת, שלא נתרצית לו בקידושין אלא בנתינה וכן כל כיוצא בזה.
קידשה בשטר כשהיא ברשות אביה אל יכתוב בשטר הרי את מקודשת לי, אלא הרי בתך מקודשת לי, ואע"פ שהיא מקבלת השטר, שהרי אינה מקבלת אותו אלא מדעת אביה, וצריך שיהיה עניינו שלשטר שלאביה, אבל בקידושי כסף כשהיא מקבלת קידושיה מדעת אביה לא יאמ' לה הרי בתך מקודשת לי, שהרי בדיבורו הוא מקדשה על ידי הכסף והוא מדבר ולא אביה.
כיצד האשה נקנית בשטר, כתב לה על החרס או על הנייר אע"פ שאין בו שווה פרוטה הרי את פלנית מקודשת לי פלוני, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאינתו, אע"פ שאין עדים חתומים בו אלא שנתנו לה בפני עדים הרי זו מקודשת, ואין צריך לכתוב זמן בשטר הקידושין, וגם לא תיקנו זמן בקידושין כדרך שתיקנו בגט, כמו שמבואר בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"א ע"ב]. ונראה בעיניי שצריך לכתוב בו שמו ושמה שם עירו ושם עירה כדרך שכותבין בגט. ומז"ה ביאר בפסקיו בהלכה ראשונה [ה' ע"ב] שהמקדש בשטר אין צריך לומר בפה הרי את מקודשת לי כדרך שאומ' בקידושי כסף, אלא אומר לה הרי זה לקידושיך כדרך שאומר לה בגט הרי זה גטיך, אבל בקידושי כסף צריך שיאמר לה בפיו הרי את מקודשת לי, שבדיבורו הוא מקדשה על ידי הכסף, ואם אמ' לה הרי (את) [זה] לקידושיך לא אמ' כלום. ולא נראה שאף בקידושי כסף אם אמר לה הרי זה לקידושיך מקודשת, שהרי גילה דעתו שלשם קידושין הוא נותנו לה, וכבר ביארנו [ו' ע"א] שאם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אע"פ שנתן לה סתם מקודשת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. וכשמקדשה בכסף אין צריך להזכיר שמו ושמה כדרך שכותבין בגט (ובשאר) [ובשטר] קדושין כמבואר בקונט' הראייות.
<h2>דף ט:</h2>
כשם שגט האשה צריך לכותבו לשמה שנ' [דברים כ"ד] וכתב לה לשמה, כך שטר קידושין צריך לכותבו לשמה, ואם כתבו שלא לשמה וקידשה בו אינה מקודשת, ואם יש בנייר שווה פרוטה מקודשת כמו שמבואר בפרק שלפנינו [מ"ח ע"א]. כתבו לשמה שלא מדעתה וקידשה בו מדעתה הרי הלכה זו מסופקת, והולכין בה להחמיר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם, כמבואר בקו' הראייות בראיי' י'.
כיצד האשה מתקדשת בביאה, בא עליה ואמ' הריני בועליך לשם קידושין הרי זו מקודשת, ואפי' בא עליה שלא כדרכה, והוא שנתייחד בפני עדים כדי לקדשה, שאין קידושין בלא עדים. בא על הפנויה סתם ולא אמר [ש]לשם קידושין בא עליה אינה מקודשת ואינה צריכה ממנו גט, שלא אמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא כשהיה לו בה עסק אישות, כגון המגרש את אשתו ואחר כך נתייחד עמה, כמבואר בקונטרס הראייות ביבמות בפרק שיני בראיי' ב'.
<h2>דף י.</h2>
המקדש את האשה בביאה הרי זה ספק בתלמוד אם יש בה תורת ארוסה או תורת נשואה, ומספק אינו חייב במזונותיה כנשואה, וכן אינו זוכה בירושתה ובהפרת נדריה מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, פחות מכן אין ביאתה ביאה ואינה מתקדשת בביאה. כל המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ואם עד שלא גמר ביאתו נתקדשה לאחר מקודשת לשיני, והוא שקידשה בביאה סתם, אבל אם פירש שהוא מקדש בתחילת ביאתו הרי היא מקודשת לו מתחלת ביאתו, שהעראה כגמר ביאה ושוב אין קידושין תופשין בה מאחר, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף יב.</h2>
קידשה בדבר שאין בו שווה פרוטה אין חוששין שמא שווה פרוטה במקום אחר, אלא הואיל ואין שווה פרוטה במקומו אינה מקודשת.
<h2>דף יב:</h2>
נתקדשה לאחד וחזרה ונתקדשה לאחר והרי קידושי ראשון לפנינו ואין בהן שווה פרוטה, ואמרה יודעת אני שבשעה שקידשני הראשון היה בהן שווה פרוטה, הואיל והיא מקודשת לשיני קידושי ודאי אינה נאמנת לאסור עצמה עליו. אמרו בני אדם שיש עדים עומדים במקום אחר היודעין שהיו בהן שוה פרוטה בעת הקידושין, חוששין לאותו הספק משום חומר אשת איש, וצריכה גט מן הראשו', ואם לא נתן לה גט הראשון חוששין על בני השיני משום ספק ממזרים.
המקדש את האשה בביאה, או שקידשה בשוק בקידושי כסף, או שקידשה בלא (קידושין) [שידוכין], אע"פ שקידושיו קידושין מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, לפי שדבר פריצות הוא כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ג.
אמ' לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמ' [לה] התקדשי בו, אם בשעת מתן מעות אמר לה כן אע"פ שקיבלתם בשתיקה הרי זו מקודשת, ואם לאחר מתן מעות אמר לה כן, אם אמרה ר[ו]צה אני מקודשת ואם שתקה אינה מקודשת. קידשה (באכילה) [בחבילה] שאין בה שווה פרוטה ואמרו לו והרי אין בה שווה פרוטה, ואמר להם תתקדש לי בארבעה זוזים שבתוך (האכילה) [החבילה], אע"פ שאחר מתן מעות אמר לה כן ושתקה ולא אמרה רוצה אני, הרי זה ספק שמא נתרצית הואיל והיא בידה תופשתן ולא השליכתן וצריכה גט מספק. ונראה בעיניי שגם אם ענה ואמר ד' זוזים יש בה אע"פ שלא אמר תתקדש לי בהם הרי זו צריכה גט מספק, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
<h2>דף יג.</h2>
חטף סלע מידה ונתנו לה לשם קידושין, אם אמרה רוצה אני הרי זו מקודשת שהרי זיכתו באותו סלע וקיבלתו לשם קידושין, ואם שתקה ולא אמרה רוצה אני, אם שידכו ביניהם מתחלה הרי זו מקודשת, שעל ידי השידוכין הראשונים נתרצית בשתיקה זו בשידוכין, ואם לא שידכו ביניהן מתחלה אינה מקודשת שיכולה לומר נטלתי שלי ולא חששתי לדבריך. ונראה בעיניי שהשידוכין הן כגון שזה משדך עליה והיא מתרצה, אע"פ שאינה רוצה ליתן לו נדונייא כמו שהוא שואל, הרי אילו שידוכין הואיל ומתרצה בנישואין, כמבואר בפרק שלפנינו בראיי' י"ח. וכן אם אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך, וחזר ואמר התקדשי לי בו, אם בשעת מתן מעות אמר לה כן ואמרה רוצה אני מקודשת, ואם שתקה אינה מקודשת, שיכולה לומר שלי נטלתי הואיל ולא שידכו ביניהם, ואם שידכו ביניהן מתחלה הרי זו מקודש', אם לאחר מתן מעות אמר לה כן, אע"פ שאמרה רוצה אני אינה מקודשת, שהרי כשקיבלתו בתורת חוב שלה קיבלתו, ועכשיו אין בידה משלו כלום שתתקדש לו.
קידשה בגזל שגזל מאחרים, אע"פ שנתרצית להתקדש לו אינה מקודשת, שהרי הבעלים באין ונוטלין שלהם ונמצא שלא נתן לה כלום. ואם נתייאשו כבר הבעלים מזה הגזל בעת שקדש בו האשה הרי הוא כאלו מקדשה בשלו, שכבר קנאתו האשה בייאוש ושינוי רשות, והוא שידוע שנתייאשו הבעלים, אבל אם אינו ידוע שנתייאשו אין חוששין על סתם דעתו שמא לא נתייאשו, שסתם גזילה אין בה ייאוש בעלים, וכן סתם גניבה כמו שביאר מז"ה [נ"ב ע"ב] בפרק שלפנינו.
<h2>דף יד:</h2>
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה עצמו בשש ויובל ובגירעון כסף, שמגרע פדיונו בתוך שש שנים לפי מה שעבד, ונותן לרבו את השאר ויוצא, יתירה עליו אמה העברייה שקונה את עצמה בסימני נערות, והנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון. וכל אלה כשיוצאין מרבן חייב רבן להעניק להם, חוץ מהיוצא בגירעון כסף, שנ' [דברים ט"ו] וכי תשלחנו חפשי מעמך וגו', יצא זה שאין שילוחו מעמך. וכן בזמן שהוא תחתיו אמרה תורה [שם] כי טוב לו עמך, עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כמו שמבואר בערכים בפרק המקדיש [כ"ט ע"א]. ומשהתחילו לגלות עשרת השבטים בטל היובל, שנ' [ויקרא כ"ה] יובל היא לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה [שם ל"ב ע"ב].
<h2>דף יט.</h2>
וכן אם אמר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך ממי שתרצי, והלכה ונתקדשה לאחד אע"פ שלא ידע אביה בעת הקידושין הרי זו מקודשת שהרי מתחלה הרשה אותה בכך. בגרה אינה מתקדשת אלא מדעתה, [ואם קיבל אביה קידושיה מדעתה] הרי זו מקודשת. וכן אם [נשאת] יצאת מרשות האב, ואם נתאלמנה או נתגרשה אפי' עד שלא תבגור אינה מתקדשת אלא מדעתה, והוא שהביאה סימני נערות, אבל אם היא קטנה אין לה קידושין מן התורה כל עיקר אלא מדברי סופרים הואיל ויצאת מרשות האב משעה שנשא'.
<h2>דף כב:</h2>
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה (ובקרקע) [כקרקע], ובמשיכה (ובמטלטלין) [כמטלטלין], וכן בחליפין, שכל דבר נקנה בחליפין כמו שיתבאר. כיצד במשיכה, תקפו והביאו אצלו קנאו, קראו ובא אצלו לא קנאו, ואם היה קטן הרי הוא כבהמה, וכשם שהבהמה שקראה ובאה אצלו זו היא משיכתה, כך העבד הקטן שקראו ובא אצלו זו היא משיכתו, שעל דעת רבו נמשך ולא על דעתו. וכיצד בשטר, כותב לו המוכר עבדי מכור לך ונותן המוכר שטר ללוקח. וכיצד בחזקה, התיר לו מנעלו העבד לרבו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, או שהפשיטו והרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו על כתיפו הרי זו חזקה. וכן בכל עניין ששימש העבד גופו שלרבו כיוצא באלה העניינים, אבל אם עשה לו שאר עבודות שאינן תשמיש גופו, או ששלח כליו על ידו למרחץ ולא הוליכן אחריו אינה חזקה ולא קנה העבד בכך, כמבואר בקונטרס הראייות וכן ביאר מז"ה בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ג ע"ב]. הגביהו הרב לעבד לא קנאו, שאין הגבהה קונה בעבדים אלא בשאר מטלטלין. וכן אם בא אדם על שפחה כנענית לקנותה לא קנאה בביאתו.
<h2>דף כג:</h2>
העבד קנה עצמו לחירות בכסף, בין שפדאוהו אחרים בכסף שלהם, בין שפדה הוא עצמו בכסף שניתן לו במתנה על מנת שאין לרבו רשות בו, שאם ניתן לו סתם מה שקנה עבד קנה רבו, והיוצא בפדיון כסף אינו צריך גט שחרור כמו שביארנו בפרק השולח גט. וכן קונה עצמו בשטר שחרור שעשה לו רבו, בין שנתנו לו רבו בידו בין שזכהו על ידי אחר.
<h2>דף כה:</h2>
הבהמה נקנית במשיכה אחד בהמה גסה אחד בהמה דקה. כיצד משיכה, קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצת לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה.
<h2>דף כו.</h2>
הקרקעות נקנות בכסף או בשטר או בחזקה, כיצד בכסף, נתן לו פרוטה או שווה פרוטה קנה, ובמקום שכותבין שטר על הקרקעות אע"פ שנתן לו דמי השדה לא קנה עד שיכתוב לו את השטר, ואם פירש לו שיקנה בכסף בלא שטר קנה, וכן אם התנה הלוקח שאם רוצה לקנות בכסף יקנה, ואם רוצה לקנות בשטר יקנה, הכל לפי תנאו, ויד הלוקח על העליונה שהוא יכול לחזור בו עד שלא יעשה לו השטר, והמוכר אינו יכול לחזור בו משקיבל.
אין העבדים נקנין עם הקרקעות כשאר המטלטלין, ואע"פ שאמר לו קנה העבדים אגב הקרקעות, ואם היו העבדים עומדין על גבי הקרקעות שהוא מקנה לחבירו נקנו העבדים עם הקרקעות, אבל אין הקרקעות נקנין עם העבדים בשום עניין. וכן המטלטלין אינן נקנין עם העבדים ואע"פ שהיו בידן שלעבדים, ואם היה העבד כפות שאינו יכול להלך נקנו מטלטלין שביד העבד, לפי שהעבד נעשה חצירו וחצירו קונה לו, ועניין זה כולו מבואר בפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"ב ע"א].
המטלטלין אין נקנין לא בכסף ולא בשטר אלא במשיכה או בחליפין. המקנה לחבירו קרקע בעניין שראוי לקנותו כמו שביארנו, ואגב הקרקע הקנה לו המטלטלין, הרי זה כיון שקנה הקרקע קנה עמו המטלטלין בכל מקום שהן, והוא שאמר לו קנה המטלטלין אגב הקרקע, ואפילו הקנה לו השדה במכר והמטלטלין במתנה. הקנה לו כולם במתנה אם נתן לו דמי כולם קנה כולם, ואם לא נתן לו דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו, ואם פירש לו שיקנה המטלטלין אגב הקרקע בלא נתינת המעות קנה כמו שביאר מז"ה. וכן אם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, ואמר לו לך חזק וקנה, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואפילו היו מקצתן שדות ומקצתן בתים וכרמים כמו שביאר מז"ה, וכך היא שטת התלמוד בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ז ע"א], והוא שנתן לו דמי כולם, אבל אם לא נתן לו דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו, ואם פירש לקנות בחזקה בלא המעות קנה הכל כפי פירושו כמו שביאר מז"ה.
וכיצד בשטר כתב לו המוכר ללוקח שדי נתונה לך ונתן לו את השטר קנה ואפי' היה כתוב השטר על נייר או [על] חרס שאין בו שוה פרוטה. בד"א במתנה, אבל במכר לא קנה בשטר עד שיתן לו את הדמים, אם לא פירש שהוא מקנה לו בשטר בלבד בלא הדמים, וכן אם מכר שדהו מפני שהיא רעה בעיניו ולא מפני שהוא דחוק למעות, [הרי זה] נתקיים המכר בנתינת השטר בלבד בלא הדמים ואע"פ שלא פירש. כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך הרי זו מכורה ונתונה, שאע"פ שנתנה לו במתנה הואיל וכתב עמה לשון מכר הרי הוא חייב באחריותה כאילו היא מכורה. האומר נתתי שדה פלנית לפלוני, או שאמר נתתיה לפלוני, או שאמר הרי היא שלו, אם כתב לו אחד מן הלשונות הללו בשטר ונתן לו את השטר הרי זה קנה, ואם לא כתב לו בשטר אלא אמר לו בדיבור בלבד לא קנה. כתב לו בשטר שדה פלנית אתננה לפלוני ונתן לו את השטר לא קנה, שאינו אלא כמבטיחו שעתיד ליתן לו ועדיין לא נתן, וזה מבואר בפרק השולח גט [גיטין מ' ע"ב], וכיוצא בזה כתב לו שם בשחרור שלעבד.
וכיצד בחזקה אמ' לו המקנה לקונה לך תחזיק בקרקע שלי ותקנה אותו, והלך זה ונעל בו בדלתות שהעמיד בו, או שסגר הדלתות להשמר מה שבתוכו כמו שמבואר בפרק (המגרש) [הזורק (גיטין ע"ז ע"ב)], או שעשה גדר בשדה [או שפרץ בגדר לעשות בו פתח או שעדר בשדה] אפילו דבר מועט כדי להשביח השדה, הרי זו חזקה וקונה בחזקה, כמו שמבואר בחזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"א]. החזיק בפני המקנה אין צריך שיאמר לו לך חזק וקנה, אלא כיון שמכר לו הקרקע שלו או נתנו לו במתנה והלך זה והחזיק בפניו קנה, אבל אם החזיק שלא בפניו לא קנה עד שירשהו זה ויאמ' לו לך חזק וקנה. מכר לו בית ומסר לו המפתח הרי הוא כמי שאמר לו לך חזק וקנה. וכן אם מכר לו בור ומסר לו את כיסויו. וכן אם מכר לו עדר בהמה ומסר לו המשכורית, שהיא הבהמ' המהלכת בראש העדר הרי הוא כמי שאמר לו לך משוך [ו]קנה, ואפילו אם משך שלא בפניו קנה כמו שמבואר בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"א ע"ב].
<h2>דף כו:</h2>
כל דבר נקנה בחליפין בין מטלטלין בין קרקעות, כיצד נתן הקונה למקנה כלי אפילו פחות משווה פרוטה והקנה בו זה מטלטליו או קרקעותיו קנה, שנ' [רות ד'] וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזה הוא הנקרא חליפין וכבר ביארנו עניין חליפין בפרק (כל) הזהב [ב"מ מ"ז ע"א].
<h2>דף כז.</h2>
אמ' לו זכה בקרקע ואגב הקרקע תקנה השטר שעשיתי לך עליו שקיבלתי בו אחריות, כיון שקנה הקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא, ואם לא הקנה לו השטר אגב קרקע, אע"פ שאינו יכול לחזור בקרקע שכבר זכה בו הלוקח, יכול לחזור בו בשטר שאינו כתוב בו קניין, ועד שלא מסרו לו לא זכה בו הלוקח, ואין המקנה חייב באחריותו הואיל ולא זכה הלוקח בשטר האחריות, ואם זיכהו בקרקע על מנת שיכתוב לו שטר האחריות, הואיל ויכול לחזור בו בשטר עד שלא ימסרהו לו, יכול לחזור בו גם על הקרקע, שהרי לא הקנה הקרקע אלא על מנת שיזכה בשטר, והרי לא זכה בשטר. כל הקניינים האלה שביארנו בין שזיכה לו על ידי עצמו בין שזיכה לו על ידי אחר, ואפי' שלא בפניו, זכה, שזכין לאדם שלא בפניו.
אמר לו זכה בקרקע זה לעצמך, ואגב הקרקע קנה במטלטלין לצורך פלוני, הרי זה ספק בתלמוד הואיל ולא הקנה המטלטלין למי שהקנה הקרקע, ואין זה יכול לזכות בהן מספק, ואם תפש אין מוציאין מידו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט. זרעים הזרועים בעציץ שהוא נקוב הרי הן כמחובר לקרקע. היה העציץ שלאחד והזרעים לאחר, מכר בעל העציץ לבעל הזרעים, כיון שמשך קנה, לפי שהעציץ מטלטל הוא ונקנה במשיכה, מכר בעל הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים כדרך שמחזיקין בקרקעות. היו העציץ והזרעים שלאדם אחד ומכרן לאחר, החזיק הלוקח בזרעים [קנה] אף העציץ עם הזרעים כדרך שמטלטלין נקנין עם הקרקעות כמו שביארנו, החזיק בעציץ ולא בזרעים אף העציץ לא קנה, שאין המטלטלין נקנין בחזקה אלא [ב]משיכה, וכל זה מבואר בגטין בפרק שיני [כ"ב ע"א].
<h2>דף כז:</h2>
כשם שהמטלט' נקנין עם הקרקעות כמו שביארנו, כך המטלטלין גורמין שבועה מן התורה לקרקעות, שאע"פ שאין נשבעין על הקרקעות מן התורה, אם נתחייב לו שבועה על המטלטלין מגלגלין עליו שבועה על הקרקעות, וכבר ביארנו גילגול שבועה בפרק כל הנשבעין.
<h2>דף כח:</h2>
קניין ההקדש אינו אלא בכסף, שאם קנה הגזבר מטלטלין לצורך ההקדש או שמכר מטלטלין שלהקדש, כיון שנתן המעות קנה ואע"פ שלא משך, ואין אחד מהן יכול לחזור בו בין הוקרו [בין הוזלו], וההדיוטות שמכרו זה לזה ונתן מעות ולא משך יכול לחזור, אלא שצריך לקבל עליו מי שפרע.
<h2>דף כט.</h2>
משך ההדיוט מטלטל' שלהקדש שקנה מיד הגזבר ולא נתן מעות, יד ההקדש בזה על העליונה, שאם הוקרו עד שלא נתן המעות, יכול ההקדש לחזור בו, ואם הוזלו אין ההדיוט יכול לחזור בו, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ש[ה]אומר דבר זה יהא הקדש קנא[ו] ההקדש בכל מקום שהוא, ובהדיוט אינו קונה עד שימשוך המטלט' או שיחזיק בקרקע. לפיכך הבא למכור חפץ יקר להקדש [שאינו יודע] שווייו וחוששין שמא יטעה, אל יוציא מפיו כלום, שאם יאמ' בכך וכך אני נותנו שוב אינו יכול לחזרו מדיבורו, אלא ישום אותו הגזבר והוא ישתוק, וכשהוא מתרצה ליתן באותה השומא יתן, כמו שמבואר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"ב] בהלכת הכותב נכסיו לאחרים.
האב חייב על בנו למולו, ולפדותו מן הכהן אם היה בכור, וללמ(ו)דו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו א[ו]מנות שיחיה בו, ואם מלמדו לסחור ולהתעסק [בתגרות] הרי זה כאילו למדו אומנות, ואם אין לו אב אין אמו חייבת עליו בכל אלה. עיקר מצות מילה מוטלת על האב, שנ' [בראשית כ"א] וימל אברהם את יצחק בנו, ואם לא מל אותו אביו בית דין חייבין למולו, שנ' [שם י"ז] המול לכם כל זכר, ומברך המוהל שהוא שליח בית דין אקב"ו להכניסו בבריתו שלאברהם אבינו, ואם לא מלוהו עד שהגדיל חייב הוא למול עצמו, ואם לא מל עצמו ענוש כרת, שנאמ' [שם] וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. וכן אם לא פדה האב את בנו חייב הוא לפדות את עצמו. ואם היו לו חמשה [בנים] מחמש נשים כל אחד בכור לאמו, חייב לפדות כל אחד ואחד, והנשים פטורות שנ' [שמות י"ג] בכור בניך תפדה, ולא בנותיך.
<h2>דף כט:</h2>
היה לו לפדות את עצמו ולפדות את בנו, ואין לו כדי לפדות את שניהם, פדיון עצמו קודם לפדיון בנו, ואם לא היו לו אלא נכסים המשועבדים לאחרים אין הכהן יכול לגבות פדיון הבכור מנכסים משועבדים, ואע"פ שנתחייב זה בפדיון קודם שישעבד נכסיו לאחרים, לפי שהמלוה הכתובה בתורה אינה כמלוה הכתובה בשטר שתגבה מנכסים משועבדים. פדיון הבכור הוא חמש סלעים שלכסף, ואם נתן לכהן חפץ שאינו שוה ה' סלעים וקיבלו הכהן בה' סלעים הרי זה פדוי, והוא שיהיה צריך הכהן לאותו החפץ עד שהיה ראוי לקנותו מאחרים בה' סלעים, כמו שמבו' למעלה בהלכה ראשונה [ח' ע"א].
כיון שהגיע אדם לפרקו ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. כדי שילמוד תורה בטהרה, וכל הקודם מארבע עשרה שנה ולמעלה הרי זה משובח, ומשהגיע לעשרי' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה. הלמד תורה בעירו יעסוק בתורה ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה תחלה עול הבית מוטל עליו ולא יוכל לעסוק בתורה. אב ובנו שהיה צריך אחד מהם לעסוק בצרכי הבית והשיני לילך לבית המדרש, מי שמצליח בתלמודו יותר ילך לבית המדרש והשיני יתעסק בצרכי הבית.
<h2>דף ל.</h2>
תקנו חכמים הקדמונים שיהו מושיבין בני העיר מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ומכניסין אותן לתלמוד תורה כבן שש וכבן שבע, ולא יקבל המלמד תינוק פחו' משש שנים, מכאן ואילך מקבל ומטיל עליו עול תורה כשור, ולא יהא חובט התינוקות [יותר מדאי] אלא מכה אותם בנחת בשרוך נעלו, הקורא קורא ושאינו קורא ישב בחבורה עם (אחיו) [חבריו] אולי יתקנא בהם ויתן לבו ללמוד. ועד שתים עשרה שנה מגלגל אדם עם בנו לנהלו בתלמודו לאט, מכאן ואילך יורד עמו לחייו לחובטו ולספגו עד שיקבל עליו עול תורה, כמו שמבו' בפרק נערה [כתובות נ' ע"א]. אין מוליכין את התינוק מעיר לעיר ללמדו תורה אלא בני העיר מושיבין מלמד בכל עיר ועיר, אבל מוליכין את התינוק מבית הכנסת הסמוך לו לבית הכנסת הרחוק ממנו כדי ללמוד שם, ואם היה נהר מפסיק בינתיים אין מעבירין אותו את הנהר, ואע"פ שהיה בו נסר רחב שעוברין עליו, ואם היה בו גשר מעבירין אותו דרך הגשר. היו בעיר עשרים וחמשה תינוקות מעמידין עליהם מלמד אחד ואם היו חמשים מעמידין עליהם שנים, היו ארבעים מעמידין עם המלמד ראש אחד ששומע מן המלמד ומלמד לתינוקות ומסייעו בלימודן, ובני העיר נותנין שכרו שלאותו הראש. מלמד תינוקות שיש מלמד טוב ממנו מעבירין זה מפני המלמד הטוב ממנו, וכל שכן שירבה השיני בלימוד יותר לפי שקנאת סופרים תרבה חכמה. היו בעיר שני מלמדין, האחד מרבה בלימוד ואין מדקדק בתלמודו, והאחר מדקדק בלימודו ואינו מרבה בלימוד, מושיבין זה שמדקדק בתלמודו, לפי שהשיבוש שעלה בפי התינוק כבר עלה וקשה להעבירו ממנו, וכל זה מבואר בפרק לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א].
אין תחילת דינו שלאדם נידון אלא על דברי תורה, וגדול התלמוד מן המעשה שהתלמוד מביא לידי מעשה. וכן גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שהרי מרדכי תחלה נחשב חמישי לאנשי כנסת הגדולה, שנ' [עזרא ב'] אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה רעליה שריה מרדכי בלשן, ולבסוף משפירש מתלמוד והיה בבית המלך אע"פ שעסק בהצלת נפשות נחשב שישי, שנאמר [נחמיה ז'] אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעליה נחמני מרדכי בלשן. וכן גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נרייה קיים בבבל לא הניחו עזרא ועלה לעסוק בבניין (ב)בית המקדש. וכן גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל אותן השנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהם, ולא פרש יוסף ממנו אלא כמו אותן השנים שפירש הוא מכיבוד אביו בלא אותן השנים שהיה בבית עבר. וכן גדול תלמוד תורה שלרבים יותר מהקרבת תמידין, וכל זה מבואר במגילה בפרק ראשון [ג' ע"ב]. הלמד תורה ומלמדה, עליו הכתוב אומר [תהלים קי"ב] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, ויש אומרין זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים, כמו שמבואר בפרק נערה [כתובות נ' ע"א]. לעולם ירבה אדם להוכיח את בנו כשהוא מבן שש עשרה שנה, שכבר הוא מבין ומכיר בתוכחת, ועד שיהיה בן עשרים וארבע שנה בעוד שהוא נשמע אליו.
האב חייב ללמד את בנו תורה ואפי' בן בנו, שנ' [דברים ד'] והודעתם לבניך ולבני בניך, וכל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנאמ' והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר [עמדת] לפני ה' אלהיך בחורב. אבל אין אדם חייב ללמד את בתו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם, ואם רצה ללמדה הרשות בידו כמו שביארתי בהלכות סוטה. אין אדם חייב ללמד את בנו אלא תורת משה מכאן ואילך הוא חייב [על עצמו] לעסוק בתורה כל ימי חייו. לעולם ישליש אדם את ימיו ללמוד, שליש ימי השבת מקרא, ושליש משנה, ושליש תלמוד והוא ביאור המשניות ודקדוקיהן. מי שקרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים ללמוד מהם תלמוד הרי זה עם הארץ, ואם בא להורות הלכה מתוך משנתו הרי זה מבלה עולם, ומי ששנה משנה ולא קרא מקרא הרי זה בור. לא קרא ולא שנה הרי זה כבהמה, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק שלישי [כ"ב ע"א]. העוסק במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה שנוטלין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה טובה ממנה, כמו שמבואר בסוף פרק ואילו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א].
לעולם ייזהר אדם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיו שנ' [דברים ו'] ושננתם. לעולם יהיה אדם זהיר בתלמודו ששגגת תלמוד עולה זדון, שנ' [ישעי' נ"ח] והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, והגד לעמי פשעם אילו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אילו עמי הארצות שאפילו זדונות נעשות להם כשגגות, כמו שמבואר בסוף פרק ואילו מציאות [ב"מ ל"ג ע"ב].
יש מחכמי התלמוד שהיו אומרין לא נברא אור הלבנה אלא ללמד בו תורה, ויש שהיו אומרין לא נברא הלילה אלא לישן, כמו שמבואר בעירובין בפרק הדר [ס"ה ע"א], וכל אחד לפי כחו, ובלבד שיעשה תורתו קבע ומלאכתו ארעי. כל תלמיד חכם שעוסק בתורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת, ומשביעין אותו מזיו השכינה, ושני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואינן נוחין זה לזה אחד מת ואחד גולה, כמו שמבואר בפרק עגלה ערופה [סוטה מ"ט ע"א].
<h2>דף ל:</h2>
כל העוסק בתורה אין יצרו מתגבר עליו, אמרו חכמים אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון [אבות פ"ב מ"ב]. וכל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנ' [קהלת ד'] והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישו', ופסול לעדות כמו שמבואר בסוף הפרק [מ' ע"ב].
אחד האיש ואחד האשה חייבין בכיבוד אב ואם, ולעולם ייזהר אדם בכיבוד אביו ואמו שהרי השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכיבוד המקום, שנ' [שמות כ'] כבר את אביך ואת אמך ונאמר [משלי ג'] כבד את ה' מהונך. וכן השוה מורא אב ואם למורא המקום, שנ' [ויקרא י"ט] איש אמו ואביו תיראו ונאמר [דברים ו'] את ה' אלהיך תירא. וכן השוה ברכת אב ואם לברכת המקום, שנ' [שמות כ"א] ומקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר [ויקרא כ"ד] איש כי יקלל אלהיו, וכך הדין נותן ששלשתן שותפין בו שאביו ואמו ילדוהו והקב"ה נתן בו רוח ונשמה. ובזמן שאדם מכבד אביו ואמו אומר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני, ובזמן שאדם מצער אביו ואמו אומ' הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאילו דרתי ביניהם ציערוני עמהם.
<h2>דף לא.</h2>
הרי שהיה אומר לו אביו השקני מים, ואמו אומרת לו השקני מים, מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו, נתגרשה אמו מאביו שניהן שוין ומניח לפני שניהם בבת אחת.
יש מאכיל את אביו פזיוני שהם מיני עופות חשובים, וטורדו מן העולם, שאינו מראה לו פנים יפות אלא מקנטרו בדברים, ויש שמטחינו לאביו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא, שמדבר על לבו דברים טובים דברים ניחומים ומראה לו שאי אפשר לפרנסו בעניין אחר, או שהוא נותן לו העבודה הזאת והלך תחתיו לעבודה קשה מזאת.
<h2>דף לא:</h2>
וכן אם רואה אביו ואמו שהם בעלי דיעות רעות ומצערין אותו יותר מדאי, ישמט מלפניהם ויצא, ומעשה בחכם אחד שהיתה אמו זקינה ואמרה לו עשה לי תכשיטין ועשה לה, ואמרה תשיאני בעל, אמ' לה אני אחזר אחריו, והיתה מצערתו יותר מדאי, והניחה והלך לו לארץ ישראל. מצות כיבוד אב ואם חמורה היא ביותר, עד שאמרו חכמים אשרי מי שלא ראה אותם, שנמלט מן העונש שלהם. וחייב אדם בכבוד אשת אביו ככבוד בעל אמו. דרשו חכמ' כבד את אביך לרבות אשת אביך, ואת אמך לרבות בעל אמך, בד"א מחיים, אבל לאחר מיתת אביו אינו חייב לכבד את אשתו, וזה מבואר בכתובות בפרק הנושא [ק"ג ע"א].
וכשם שחייב לכבד את אביו בחייו, כך מכבדו במותו. כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמ' אבא, אלא יאמר כך אמ' אבא מרי הריני כפרת משכבו, וכשמזכירו לאחר י"ב חודש למיתתו אומר זכרונו לחיי העולם הבא. ונראה בעיניי שלא אמרו כן אלא כשמזכירו בפיו, אבל כשמזכירו בחתימתו אפי' תוך י"ב חודש אומר זכרונו לחיי העולם הבא, שהרי חתימתו מתקיימת אפילו לאחר י"ב חודש. חכם שיושב ודורש כשמזכיר אביו אומר כך אמ' אבא מרי, כך אמ' רבי, ואינו מזכירו בשמו, והתורגמן שלו שמשמיע דבריו לרבים מזכיר שם אביו שלחכם או שם רבו שלחכם לומר כך אמ' ר' פלוני, הואיל ולא היה רבו שלתורגמן.
אי זה הוא מורא ואי זה הוא כיבוד, מורא לא עומד במקומו, שלא יעמוד במקום שממתיק אביו סוד עם חביריו, וכן לא ישב במקום המיוחד לאביו, ולא יסתור דבריו, וכן כשחולק אביו עם אחר לא יכריענו לומר שנראין דברי פלוני מדברי אביו. ואי זה הוא כיבוד, מכניסו ומוציאו, מאכילו ומשקהו, מלבישו ומכסהו מממון האב ואע"פ שהוא מתבטל ממלאכתו, אבל אינו חייב להאכילו משלו. היה אביו עני והיה בידו ממון עניים או קופה שלצדקה או מעשר עני מפרנס את אביו ממנו כשאר העניים, ואם היה הבן עשיר כופין אותו לפרנס את אביו משלו, שהרי הוא חייב לעשות צדקה מממונו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף לב.</h2>
עד היכן כיבוד אב ואם, עד כדי שיטול אביו ממונו שראוי הבן ליורשו וישליכנו לים בפניו ואינו מכלימו. שאלו לחכם עד היכן כיבוד אב ואם, אמ' להם צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו ישראל ליקח ממנו אבנים לאפוד בששים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו שלאביו ולא רצה לצערו, לשנה אחרת נתן לו הקב"ה [שכרו] שנולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם יודע אני בכם שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אבל אין אני מבקש מכם אלא ממון שהפסדתי בשביל אבא, וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה מי שאינו מצווה [ו]עושה כך, מי שמצווה ועושה על אחת כמה וכמה, שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. הנשמע למקום בדבר אביו לא יאמר שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, אלא אומר בשביל כבוד אבא.
היה אביו עובר על דברי תורה, לא יכלימנו לומר אבא עברת על דברי תורה, או שיאמר לו וכי כך כתוב בתורה, אלא אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כך הוא, והוא מרגיש בדבר וחוזר בו. אמ' לו אביו השקני מים ויש עליו מצוה לעשות, אם איפשר למצוה שתיעשה על ידי אחרים תיעשה המצוה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו. ונראה בעיניי שאם מתכוין אביו לזלזל במצוות לא ישמע לו, שאין אדם חייב על כבוד אביו ואמו אלא לעשות רצון קונו, אבל אם רואה שדעת אביו לבטל רצון קונו חייב להוכיח את אביו דרך כבוד להחזירו מדעתו, ואם אינו חוזר בו אינו חייב בכבודו, ועל כזה נאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, וכבר ביארנו זה בפרק אילו הן הנחנקין. וכן אם אמ' לו אביו לבנו כהן להטמא למתים, כגון שהיה צריך להאכילו במקום טומאה, או שאמר לו שלא להשיב אבדת אחיו אלא יתעסק בו, או שאמר לחמר אחר בהמתו בשבת לא ישמע לו אע"פ שמתכוין לכבד אביו, שנ' [ויקרא י"ט] איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו אני ה', כולכם חייבין בכבודי, וזה מבואר בהלכה ראשונה שליבמות [ו' ע"א].
והאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ואם היו אביו ואמו מוזגין לו את הכוס יקבל מהם שרצונו שלאדם הוא כבודו, ואם היה אביו בן תורה יקבל מאמו ולא מאביו.
<h2>דף לב:</h2>
וכן הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואפי' נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, ומעשה ברבן גמליאל שהיה נשיא והיו החכמים מסובין בבית משתה שלבנו, והוא עומד ומשקה אותם, שכן מצינו באברהם אבינו שהיה גדול הדור וכתוב בו [בראשית י"ח] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, ואע"פ שלא נדמו לו אלא כערביים. ואעפ"כ כשרבו מושיט לו משם ראוי [לו] להדרו ולעמוד מפניו. מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנ' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, ולדבר מצוה כבודו מחול, כמו שעשה אגריפס המלך שעמד וקיבל ספר תורה וקרא מעומד ושיבחוהו חכמים, כמו שמבואר במסכת סוטה [מ"א ע"א] בפרק אילו נאמרין בסופו. אמרו על יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמידי חכמים היה עומד מכסאו ומחבקן ומנשקן וקורא להן רבי רבי מרי מרי, ועליו נאמ' [תהלים ט"ו] ואת יראי ה' יכבד, ואינו ראוי לעשות כן אלא בצינעה, אבל בפרהסייא אינו רשאי המלך לזלזל בכבודו, וכן הנשיא ראוי לנהוג נשיאותו ברמים ולזרוק מרה בתלמידי', וכן צוה רבינו הקדוש לבנו בשעת פטירתו, כמו שמבואר בכתובות בפרק הנושא [ק"ג ע"ב]. חייב אדם לכבד תלמידי חכמים ולעמוד מפניהם, שנ' [ויקרא י"ט] מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, אין זקן אלא חכם שנ' [במדבר י"א] אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ותינוק חכם אין חייבין לעמוד מפניו.
אי זה הוא הידור לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר דבריו, כמו שמבואר בתורת כהנים בפרשת קדושים תהיו [פרשה א']. ולא יעמד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ, שנ' תקום והדרת, לא אמרה תורה קימה אלא במקום שיש הידור, ואם היה בבתים חיצונים שלמרחץ הרי זו קימה שיש בה הידור. ראה חכם מרחוק שהיה בא לא יעצים עיניו כמי שלא ראהו, שנ' [ויקרא י"ט] תקום והדרת ויראת מאלהיך, שהוא מכיר את לבך.
וראוי לחכם שלא יטריח על העם לעבור לפניהם שיקומו מפניו, אלא אם איפשר לו להקיף בדרך אחרת יקיף, ואמרו חכמים שאם מקיף בדרך אחרת מרבה חיים. וראוי לו לאדם להכנע מפני תלמידי חכמים, מכאן אמרו [אבות פ"ד מי"ב] ומורא רבך כמורא שמים. וראוי לתלמיד לשמש את רבו, וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת מנעל והנעלת מנעל שלא יאמרו עבד הוא, ואם היה במקום שמכירין אותו אין חוששין לו שהכל יודעין שאינו עבד. וכל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, כמו שמבואר בפרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ו ע"א]. תלמיד חכם היושב לפני רבו, אם רבו חולק לו כבוד חולקין לו כבוד אחרים בפני רבו, ואם לאו אין חולקין לו כבוד בפני רבו.
<h2>דף לג.</h2>
אין בעלי אומנייות עומדין מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתן, שנ' [ויקרא י"ט] תקום והדרת, מה הידור שאין בו ביטול מלאכה, אף קימה שאין בה ביטול מלאכה, ומה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס.
חכם שאינו רבו מובהק אינו עומד מפניו אלא כשנתקרב בארבע אמותיו, ואם היה רבו מובהק עומד מפניו כמלוא עיניו, וכיון שעבר ארבע אמות יושב, וכן באב בית דין. נשיא שהיה עובר, עומד מפניו כמלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב הנשיא במקומו, שנ' [שמות ל"ג] ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. בשעה שנכנסין לבית המדרש כשהנשי' נכנס כל העם עומדין מפניו, ואין יושבין עד שיאמר להם שבו, כשאב בית דין נכנס עושין לו שתי שורות, אחת מכאן [ואחת מכאן] עד שישב במקומו, כדי שיהא היכר בין הנשיא לאב בית דין, כשהחכם נכנס אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו. בני חכמים ותלמידיהן בזמן שהרבים צריכין להם מפסעין על ראשי העם, יצא לצורך נקביו נכנס ויושב במקומו. בני תלמידי חכמים שממונין אבותיהן פרנסים על הציבור, בזמן שיש בהן דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ופניהם כלפי העם, וכן בבית המשתה מכבדין אותן בחיי אביהן, ולפני אביהן עושין אותן סניפין לזקנים להושיבן ביניהן, וכל זה מבואר בסוף הוריות [י"ג ע"ב].
מצוה להדר הזקנים אפילו שאינן חברין, ויש מחכמי התלמוד שהיו עומדין אפילו מפני זקני גוים מפני שעברו עליהם כמה מקרים וכמה נסים ברוב אורך ימיהם וראוי לכבדם, ויש שלא היו רוצים לזלזל בתורתם לעמוד מפני הזקנים, אלא זעים מעט מפניהם להדרם במקצת, ויש מגדולי החכמים שהיו הולכים שלוחיהם לפניהם להעמיד בני אדם מפניהם, והיו אומרין אילמלי תורתינו כמה יש בשוק כיוצא בנו, שלא לכבוד עצמן היו מתכונים אלא לכבוד תורתם, שתהיה תורתו יקרה בעיני הבריות, שיהיו שומעין לדבריהם ולא יקלו בהוראתם. בישיבה הולכין אחר החכמים ומכבדין החכם יותר מן הזקן, והוא שהוא מופלג ממנו בחכמה, ובמסיבה הולכין אחר הזקנה לכב(ו)ד הזקן יותר מן החכם, והוא שמופלג ממנו בזקנה, כמו שמבואר בפרק יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"א]. תלמיד חכם שהוא בעל מריבות ובעל קינטורים, ועושה מחלוקים עם בני אדם שלא לשם שמים, אין ראוי לעמוד מפניו, ומעשה בשני חכמים שעבר לפניהם חכם, ואמר אחד לחבירו שלא לעמוד מפניו מפני שהיה בעל מחלקאות, כמו שמבואר בסוף פרק כל גט [גיטין ל"א ע"ב].
<h2>דף לג:</h2>
תלמיד חכם המצוי לפני רבו תמיד, כיון שעמד מפניו שחרית אינו עומד מפניו ערבית, כדי שלא יהא כבודו מרובה ממלכות שמים, שאינו מקביל פניו אלא שחרית וערבית כשמתפלל. וכשנפטר התלמיד מרבו אל יחזיר פניו וילך אלא מצדד [פניו] והולך, כמו שמבואר בפרק הוציאו לו את הכף [יומא נ"ג ע"א]. תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה, לפי שהם למדים זה מזה, כמו שמבואר בפרק אילו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א].
וכל תלמיד שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנ' [קהלת ח'] וטוב לא יהיה לרשע (אשר לא) [ולא] יאריך ימים כצל אשר איננו ירא (מפני) [מלפני] אלהים, זה שאינו מכבד תלמידי חכמים שכתוב בהם ויראת מאלהיך. וראוי לתלמיד לעמוד מפני רבו אפי' בשעה שיושב ועוסק בתורה.
האב (שהוא) [שהיה] בנו רבו, הרי זה ספק בתלמוד אם חייב אביו לעמוד מפניו והוא מפני אביו אם לאו. חכם שהיה עובר רכוב על גבי בהמה הרי הוא כמהלך ברגליו, וחייבין לעמוד מפניו.
וחייבין לעמוד מפני ספר תורה, אם מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. ונראה בעיניי שלא אמרו אלא לעמוד מפני התורה ולא להשתחוות לה, ולא נמצא בכל התורה שמשתחוין אפי' לארון הקודש, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' כ"א.
כל מצות עשה שהיא לזמן ידוע, והזמ' גורם לה שתבוא, האנשי' חייבין בה והנשים פטורות. ואילו הן, סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין, לפי שהתפילין אין זמנן אלא ביום ולא בלילה, ולא בשבתות וימים טובים, והציצית אין זמנה אלא ביום לעולם, וכן כל הדומין לאלה שאין זמנן תדיר אלא לזמן ידוע נשים פטורות, חוץ ממצה שאע"פ שהיא לזמן ידוע נשים חייבות, וכן בשמחת החג נשים חייבות, שנ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך, וכן במצות הקהל, שנ' [שם ל"א] הקהל את העם האנשים והנשים והטף. וכל מצות עשה שאין הזמ' גורם לה אלא היא נוהגת תדיר, כגון מזוזה ומעקה ושילוח הקן השבת אבדה וכל הדומים להם אף הנשים חייבות, חוץ מתלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן הבכור, שאע"פ שזמנו תדיר נשים פטורות. וכל מצוות לא תעשה בין שהזמן גורם לה[ם] ובין שאין הזמן גורם לה[ם] אחד אנשים ואחד נשים חייבין, שנ' [במדבר ה'] איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם, השוה הכתוב (האיש לאשה) [אשה לאיש] לכל עונשין שבתורה, חוץ מלא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך שהנשים פטורות, וכן טומאה שנאסרה בכהנים לא נאסרה לנשים, שנ' [ויקרא כ"א] אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן ולא בנות אהרן. וכן השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה, שנ' [שמות כ"א] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, אחד האיש ואחד האשה. וכן [שם] והמית איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה.
<h2>דף לו:</h2>
כל מצוה שהיא חובת הארץ אינה נוהגת אלא בארץ, כגון חלה ובכורים תרומות ומעשרות וכיוצא בהם, חוץ מן החדש שהוא אסור עד י"ו בניסן בכל מקום מן התורה. הבכורים אין נוהגים אלא בשבעת המינין כמו שמבואר במשנת בכורים [פ"א מ"ג]. התרומה והמעשרות אין נוהגין מן התורה אלא בדגן ותירוש ויצהר, אבל שאר הפירות והירקות תרומות ומעשרות שלהם מדברי סופרים [הן], כמו שמבואר בראש השנה בפרק ראשון [י"ב ע"א], [ו]בפרק כיצד מברכין [ברכות מ' ע"ב]. הרבה כרכים כיבשום עולי מצרים וקידשם יהושע בקדושת ארץ ישראל ולא (קידשום) [כיבשום] עולי בבל, שלא קידשם עזרא בקדושת ארץ ישראל, והניחום שיסמכו עליהם עניים בשביעית ונוטלין מתנות עניים, וכשם שאין השביעית נוהגת בהם, כך אין מעשר ירק נוהגת בהם, כמו שמבואר בחולין [ז' ע"א] וביבמות בפרק ראשון [ט"ז ע"א], אבל מעשר דגן תירוש ויצהר נוהג מדברי סופרים אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן באותן המקומות שנתקדשו בימי יהושע, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בפרק השולח בראיי' ל"ח שהאחרונים ביטלו המעשרות בחוצה לארץ לגמרי, ואינו נוהג שם אלא תרומה גדולה בדגן תירוש ויצהר, ומדברי תלמוד ארץ ישראל למדתי כן. ומז"ה אומר שאע"פ שקדושת יהושע בטלה קדושת עזרא לא בטלה, ואותן העיירות שקידש עזרא נוהג בהן מעשר דגן תירוש ויצהר מן התורה, ומעשר ירק מדברי סופרים, וכבר ביארתי בקונט' הראייות [בפר' הערל בר' ט'] שאף קדושת עזרא בטלה משחרב הבית, ואפילו מעשר דגן אינו נוהג בארץ ישראל בזמן הזה אלא מדברי סופרים, וכך היא שטת ספר התרומה, אבל אע"פ שבטלה קדושת עזרא בזמן הזה אינה דומה לקדושת יהושע, שאותן המקומות שקידש יהושע ולא קידשם עזרא, אין שביעית ומעשר ירק נוהגין בהן כל עיקר ואפי' מדברי סופרים, אבל המקומות שקידשן עזרא אע"פ שבטלה קדושתן נוהגין בהן שביעית ומעשר ירק בזמן הזה מדברי סופרים, לפי שנוהגין בהן בזמן הזה כמו שהיו נוהגין בימי הבית, וכשם שבימי הבית תבואה הגדלה בשדה הגוי חייבת לפי שאין קניין לגוי להפקיע מיד מעשר, כך בזמן הזה חייבת במעשר, וישראל הלוקח מן הגוי חייב לעשר, בד"א כשנתמרחה תבואת הגוי ונגמרה מלאכתה על ידי גוי פטור מלעשר, לפי שמירוח הגוי פטור, שנ' ראשית דגנך, ולא דיגון גוי, ואפילו תבואת ישראל שנתמרחה על ידי גוי פטורה מן המעשר מן התורה ואפילו בימי הבית, אלא שחייבוהו חכמים לעשר גזירה משום בעלי כיסין, שהם עשירים ויש להם רוב תבואות, ושמא ימרחו תבואתן על ידי גוים לפוטרה מן המעשר, אבל תבואת הגוי שנתמרחה על ידי גוי פטורה אפי' מדברי סופרים. תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב בתחילה ולהאכילה לזרים, כמו שביארתי בפרק ואילו עוברין בפסח, וכן נראה בעיניי שמותר אדם למרח שדהו בחוצה לארץ על ידי גוי כדי לפוטרה מן התרומה לגמרי. תבואה הגדלה בשדה הגוי בחוצה לארץ, או בסורייא שהיא כיבוש יחיד שכיבשה המלך דוד לעצמו, אע"פ שמירחה ישראל פטורה מן התרומ' לגמרי, אע"פ שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, וכל שכן בחוצה לארץ, וסוריא היא ארם צובה עד דמשק ודמשק בכלל, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק השולח גט, [תבואה הגדילה בשדה הגוי בארץ יש' שלקחה יש' ממנו ומירחה יש' אע"פ שחייב לעשר, כמו שביארנו, מעשרות שלו הן ואינו חייב ליתנם לכהן וללוי הואיל ומכח הגוי הוא בא, וכל אלו הדברים מבוארים בקו' הר' בפרק השולח גט] בראיי' ל"ד.
<h2>דף לח:</h2>
פירות ערלה בארץ ישראל אסורין מן התורה אפילו בהנאה, ואפי' הספק שלהם אסור, ובחוצה לארץ וודאן אסור מדברי סופרים וספיקן מותר לכתחלה, ומותר אדם להאכילה לחבירו שהוא מסופק בהם, אבל הוא שהן ודאין אצלו אסור לאוכלן, וסותמין היתר הספק שלא לדורשו ברבים. וכן כלאי הכרם אסורין בחוצה לארץ מדברי סופרים, הואיל ובארץ איסורן איסור הנאה גזרו בהן חכמים אפילו בחוצה לארץ, ואינו אסור עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ויש מגדולי החכמ' שאומרים שחמשת מיני תבואה אינן אסורין עם החרצן משום כלאי הכרם אלא מדברי סופרים ואפי' בארץ, וקנבס ולוף אסורין עם החרצן מן התורה כמו מחמשת מיני תבואה, כמו שמבואר בפרק הקומץ [מנחות ט"ז ע"ב], וכן ביאר שם מז"ה.
<h2>דף לט.</h2>
המרכיב אילן באילן מין בשאינו מינו לוקין עליו מן התורה ואפי' בחוצה לארץ, ואפילו בן נח מוזהר על ההרכבה, והמרכיב מין בשאינו מינו על ידי גוי עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם הרכיב שני דשאים זה על גב זה מין בשאינו מינו הרי זה ספק בתלמוד, כמו שמבואר בפרק ואילו טריפות [חולין ס' ע"א] בהלכת סימני בהמה וחייה. ואסור להרכיב אילן בירק, במסכת סוטה בפרק משוח מלחמ' [מ"ג ע"ב]. וכן כלאים בבהמה על ידי גוי עובר, שכן הוזהרו בני נח על הרבעת כלאים בבהמה, אבל מותר להכניס מינו ושאינו מינו לדיר, שלא אסרה תורה אלא עד שיכניס כמכחול בשפופרת, ומותר להכניס כמכחול בשפופרת מין במינו, ואין לחוש שמא יבא לידי הרהור, שהרי הוא טרוד במלאכתו, כמו שמבואר בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א].
כלאי זרעים שאין איסורן בארץ איסור הנאה לא גזרו בהן חכמים בחוצה לארץ, ומותר לערב הזרעים ולזורעם בחוצה לארץ אפילו לכתחלה. ואין כלאי הכרם אסורין בחוצה לארץ אלא וודאן אבל ספיקן מותר, ויורד אדם בכרמו שלגוי בחוצה לארץ ולוקח ממנו פירות, אע"פ שראה שליקט הגוי מפירות ערלה ומפירות כלאי הכרם, ובלבד שיהו מסופקין אצלו שמא ליקט גם מן ההיתר ואלה שלהיתר הם, אבל אם ידע בודאי שהם שלאיסור אסורין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ג.
<h2>דף לט:</h2>
אילו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים [שבת קכ"ז ע"א] ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, השכמת בית המדרש, והכנסת אורחין, וביקור חולים, ועייון תפלה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות, וכל אילו בכלל הנזכרים, ועייון תפלה הוא שאדם מדקדק ומכוין בתפלתו שמתפלל (שמתפלל) על עצמו ועל אחרים והרי הוא בכלל גמילות חסדים.
הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות, ומעשה באחד שהיה מושכר אצל בעל הבית שלש שנים, כיון שהגיע ערב הרגל אמ' לו תן לי שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בניי, אמ' לו אין לי, תן לי קרקעות, אמ' לו אין לי, תן לי בהמה, אמ' ל אין לי, תן לי כרים וכסתות, אמ' לו אין לי, הפשיל טליתו לאחריו והלך לו בפחי נפש, לאחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו ונטל עמו משאוי ג' חמורים, אחד שלמאכל, ואחד שלמשקה, ואחד שלמיני מגדים, הלך לביתו, לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו, אמ' לו כשאמרתי לך אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא מצא פרקמטייא בזול ולקח בהן, כשאמרתי לך אין לי בהמה במה חשדתני, אמרתי שמא מושכרות הן אצל אחרים, כשאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני, אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים, אמ' לו באמת כך היה שהקדשתי כל נכסיי לשמים בשביל בני שלא עסק בתורה, עד שבאתי אצל חבריי שבדרום והתירו לי את נדרי, ואתה כשם שדנתני לכף זכות כך המקום ידין אותך לכף זכות.
גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינ', שנ' [בראשית י"ח] ויאמ' י' אם נא מצאתי חן בעיניך אל(א) נא תעבור מעל עבדך, שאמר אברהם להקב"ה להמתין לו עד שיכניס אורחין, כמו שמבואר בפרק מפנין [שבת קכ"ז ע"א].
אע"פ שיש מצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, עיקר שכר המצוות אינו אלא לעולם הבא, ולא נאמר והארכת ימים אלא לעולם שכולו ארוך, ואין לך כל מצוה ומצוה כתובה בתורה ומתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, שהרי בכיבוד אב ואם כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, וכמה צדיקים עסוקין במצוות הללו וכיוצא בהם ולא זכו לאורך ימים בעולם הזה, הא למדת שלא נאמר והארכת ימים אלא לעולם שכולו ארוך כשיזכו לתחיית המתים, הוא שאמר סוף הנביאים [מלאכי ג'] חזקו עלי דבריכם וגו' אמרתם שוא עבוד אלהים, וכל אותו העניין עד ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, שלא נאמר מתן שכרן שלמצוות אלא לעולם הבא.
שלוחי מצוה אינם ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן, שנ' [שמות ל"ד] ולא יחמוד איש את ארצך בהליכתך, ואומר [דברים ט"ז] ופנית בבקר והלכת לאהליך, שתלך ותמצא אהליך לשלום בחזרתך, לפיכך התלמידים משכימין בלילות ומאחרין בערב בהליכתן לבית המדרש ובחזרתן ואינן ניזוקין, ובמקום שהנזק קבוע לא יסמוך אדם על הנס, שנ' [שמואל א' ט"ז] ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמ' עגלת בקר תקח וגו', ולא רצה לסמוך על הנס, ואע"פ שהיה הולך בשליחתו שלמקום, וכן מבואר בפסחים בפרק ראשון [ח' ע"ב].
<h2>דף מ.</h2>
חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכת' כאילו עשאה, שנ' [שם] ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנ' [תהלים ס"ו] און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. חישב לעבוד ע"ז אע"פ שנאנס ולא עבדה הקב"ה מצרף מחשבתו למעשה, ועל זה נאמר [יחזקאל י"ד] למען תפוש את (בני) [בית] ישראל בלבם, לפי שחמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה. וכן אם עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, מכאן ואילך אפי' אם חישב עליה הקב"ה מצרף [מחשבתו] למעשה הואיל והורגל בה. ואם (רוצה) [רואה] אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים אולי יכניע יצרו, ואם לאו מוטב שיעבור עבירה בסתר במקום שאין מכירין אותו ואל יחלל שם שמים בפרהסייא. מי שבא לידו דבר עבירה וניצל ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, שאין לך מצוה גדולה מזו.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש את האשה בין על ידי עצמו בין על ידי שלוחו, בין בכסף בין בשטר, בין שהיה הכסף שלמקדש, בין שהיה שלשליח שרצה השליח לקדשה לו משלו, ששלוחו שלאדם כמותו, ואומר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני, ו[ב]יאה אי אפשר לקדשה על ידי שליח. וכן האשה יכולה למנות שליח לקבל קידושיה מאיש פלוני. וכשהשליח מקדש בכסף צריך עדים שהבעל מינהו שליח בכך, ואם הוא מקדש בשטר נאמן השליח לומר שהמקדש מינהו שליח בכך שהשטר שבידו מוכיח, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק האומר התקבל [גיטין ס"ד ע"א].
היה השליח מקדשה בשטר, וחלה השליח או שנאנס, יכול השליח למנות שליח אחר תחתיו, ומוסר לו שטר הקידושין שמסר לו המקדש, כדרך שביארנו בהלכות גירושין בשליח גט, אבל אם היה מקדשה בכסף אין השליח יכול למנות שליח אחר, שהרי לא נמסר לו אלא שליחות דברים שיכול לקדשה בכל כסף שירצה, והדברים אינם נמסרין משליח לשליח, אבל השטר נמסר משליח לשליח, שהרי אינו יכול לקדשה אלא בשטר זה שנכתב מדעת המקדש בשם המקדש ובשם המתקדשת, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וכן האיש ממנה שליח לקבל קידושין לבתו כשהיא נערה או כשהיא קטנה, אבל אמרו חכמים אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ויהא לה דעת להבין ותאמר בפלוני אני רוצה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א.
אע"פ שהאיש מקדש על ידי שליח אסור לו לכתחלה לקדש את האשה עד שיראנה, שמא לא תכשר בעיניו ואחר כך ישנאנה, והתורה אמרה [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך, אבל האשה יכולה להתקדש לכתחלה על ידי שלוחה ואע"פ שאינה רואה את האיש, שהאשה מתרצה בכל הנמצא לה כדי שתהא נשואה, ומכל מקום מצוה שתתקדש על ידי עצמה כדי שתעשה המצוה היא בעצמה, וכן בשאר כל המצוות מוטב לאדם שיעשה המצוה על ידי עצמו ממה שיעשה על ידי השליח.
<h2>דף מג.</h2>
המקדש את האשה על ידי שליח, אם קידשה בשטר או שקידשה בכסף והיה הכסף שלשליח, הרי השליח הזה נעשה עד בדבר, ואם היו השלוחים שנים אינו צריך לעדים אחרים, ואם היה השליח אחד צריך עד אחר עמו והוא שיהיה השליח כשר להעיד בדבר. קידשה [ה]שליח בכסף שלמקדש אין השליח נעשה עד, שאם לא יאמר השליח שנתן הכסף לאשה חייב להחזירו למקדש, ואם יכפור בו חייב לישבע עליו שבועת היסת כדין הכופר בכל, ואם כן הוא נוגע בעדותו ואינו נעשה עד, וכן בגירושין השליח המוליך את הגט נעשה עד כמו שביארנו בהלכות גירושין. אבל בדיני ממונות אין השליח נעשה עד לפי שהוא נוגע בעדותו, שאם אמר הלווה לשליח אחד או לשני שלוחים הוליכו הממון הזה לפלוני שאני חייב לו, והם אומרים נתננו לו, ובעל חוב אומ' שלא קיבל, אין סומכין על עדותן שלאילו לפי שנוגעין בעדותן הן, ונשבעין השלוחין שבועת היסת שנתנו בין שהיה השליח אחד בין שהיו השלוחים שנים, וכן ישבע הבעל חוב שבועת היסת שלא קיבל וחוזר הבעל חוב ונפרע מן הלווה.
<h2>דף מד:</h2>
הבת עד שלא בגרה אינה מתקדשת אלא מדעת אביה כמו שביארנו בפרק ראשון, וכן אינה עושה השליח אלא מדעת אביה. קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה, אע"פ שנתרצה אביה אחר מכן בעת ששמע, אע"פ ששידכו עם האב קודם הקידושין, הואיל ולא ידע בעת הקידושין ולא היה שם רצונו אין חוששין לקידושיה כל עיקר, ואינה צריכה ממנו גט, ואם היתה נערה שנתקדשה שלא מדעת אביה, ושמע אביה אחר כך ונתרצה הרי היא מקודשת, לפי שהנערה בת דעת היא וכל זמן שהאב אינו ממחה אלא הוא רוצה בקידושיה קידושין גמורין הן, ואע"פ שלא ידע האב בעת הקידושין, ואע"פ שלא שידכו עליה מתחילה, וכך היא שטת מז"ה בפסקיו, אבל רבינו יצחק אומר, שאף הקטנה אם שידכו עליה קודם הקידושין, ונתרצה האב בעת ששמע אחר הקידושין, אע"פ שלא ידע בעת הקידושין צריכה גט לקידושיה, ומדרך התלמוד נראה בעיניי לומר שאם נתרצה האב בעת ששמע אחר הקידושין, אע"פ שלא שדכו עליה מתחלה, ואע"פ שלא ידע בעת הקידושין כל עיקר הרי היא מקודשת קידושין גמורין, ושוב אין קידושין תופסין בה מאחר בין אם היא נערה בין אם היא קטנה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. ואם לא נתרצה אביה כששמע בקידושיה אע"פ ששידכו עליה מתחלה עם האב, הואיל ולא ידע בעת הקידושין וגם עכשיו אינו רוצה אינה צריכה ממנו גט כל עיקר, ואין חוששין שמא נתרצה האב מתחלה וברשותו נתקדשה לו. ביטלה היא קידושיה עד שלא ידע האב בהן, אע"פ שמתרצה בהן האב לבסוף אינן קידושין, שכשם שהאב יכול לעכב בקידושי' כך היא יכולה לעכב בהן ולבטלן עד שלא נתקיימו הקידושין ברצון האב.
<h2>דף מה.</h2>
וכן האומר לחבירו הרי בתך מקודשת לבני ולא ידע בנו בדבר, ועכשיו אין הבן חפץ בה אינה צריכה הימנו גט, ואע"פ ששידך עליה הבן מתחלה, הואיל ולא היה דעתו בעת הקידושין, וגם עכשיו אינו רוצה, אין קידושיה כלום, ואין חוששין שמא ברצונו שלבן הלך אביו וקידשה לו, כעניין שביארנו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה.
<h2>דף מה:</h2>
מעשה באחד שהיה מבקש להשיא בתו לאחד מקרוביו, ואשתו מבקשת להשיאה לאחד מקרוביה, לסוף הכריחתו ושמע לדברי אשתו ועד שלא קידשו (ו)עשו סעודה מפני שמחת החיתון, ובעוד שהיו יושבין ואוכלין בסעודה באו קרובי האיש ועלו לגג וקידש הקרוב שלאיש את הבת הקטנה בסתר, ואמרו חכמים אין חוששין שמא בעצת האב נעשו אותן הקידושין, הואיל וטרח האב לעשות הסעודה בשביל החיתון שלקרוב האשה לא היה טורח בסעודה ומפסידה, ואם לא טרח ואין שם הפסד סעודה חוששין שמא בעצת האב נתקדשה, וצריכה ממנו גט, הואיל ומתחלה היה דעתו שלאב בכך, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
נערה בת ישראל שנתקדשה לכהן מדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ונשאת הרי זו לא תאכל ואפילו בתרומת חוצה לארץ, שמא יבא וימחה בנישואיה ונמצאו שאין נישואיה נישואין, וכן אם מתה אינו יורשה, וכן אם היה אביה כהן ונשאת שלא מדעתו.
<h2>דף מו.</h2>
הנותן לאשה תמרים הרבה, ועל כל תמרה ותמרה שהיה נותן לה היה אומר לה התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שווה פרוטה בין בראשונה בין באחרונה או בכל אחת מהן הרי זו מקודשת בה, בין שהיו כולן מונחות לפניה בין שהיתה אוכל' ראשונה שהיה נותן לה, ואם אין באחת מהן שווה פרוטה אינה מקודשת, הואיל והזכיר לשון קידושין על כל תמרה ותמרה [הרי] כל אחת ואחת היא לעצמה, ואין מצטרפות זו עם זו לשווה פרוטה. אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו הרי כולן מצטרפות לשווה פרוטה, ואם יש בכולן שווה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, וכך היא שטת הפסקנים, ולי נראה שאע"פ שאמר בזו ובזו ובזו הרי הוא כאילו הזכיר קידושין בכל אחת ואחת, ואם אין באחת מהן שווה פרוטה אינה מקודשת, ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משיני, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה', אבל אם אמ' לה התקדשי לי בכל התמרות שאתן לך, והיה נותן לה אחת אחת כולן מצטרפות לשווה פרוטה, הואיל ולא פרט כל אחת ואחת בפני עצמה. בד"א שהיו כולן מונחות לפניה, אבל אם היתה אוכלת ראשונה שהיה נותן לה הרי האכילה מפרדת ביניהם ואינן מצטרפות לפרוט', אפי' היה בראשונה או בשנייה שווה פרוטה, לפי שאין הקידושי' נגמרין אלא בנתינה האחרונה, והראשונות שכבר נאכלו הרי הן כמלוה בעת גמר הקידושין, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ו'. ייחד כל התמרים והניחן לפניה ואמר לה התקדשי לי באילו, אע"פ שהיתה נוטלת ואוכלת ראשונה ראשונה, אם יש בכולן שווה פרוטה הרי זו מקודשת.
<h2>דף מח.</h2>
הקנה לה המנה שחייב' לו אחרים במעמד שלשתן, שאמר המלוה ללווה בפני האשה המנה שאתה חייב לי תנהו לזו שתתקדש לי בו הרי זו מקודש', שכבר קנאתו האשה לאותו המלוה ויכול' לגבותו מזה. היה לו שטר על הלווה והקנה אותו לאשה בעניין שתוכל לגבות באותו השטר וקידשה בו הרי הלכה זו מסופקת וצריכה גט מספק אע"פ שאין בנייר שוה פרוטה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ח'. [ונראה בעיני שאם כתב לה שטר חוב עליו וקידשה בו מקודשת שהרי יכולה לגבות ממנו בכח השטר כב"ה בפר' שלפנינו בר' ח'].
<h2>דף מח:</h2>
האומר לאשה התקדשי לי בכוס זה שליין ונמצא שלדבש, או שאמר בדינר זה שלכסף ונמצא שלזהב, שלזהב ונמצא שלכסף, אינה מקודשת, שיש אשה שהיא צריכה לכסף בשעת קידושיה ואינה רוצה בזהב. ונראה בעיניי שאם [אמר] דינר זה אחד ונמצאו שנים הרי זו מקודשת, שיש בכלל שנים אחד. וכן אם אמרה לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר שלכסף, והלך ונתן לו דינר שלזהב אינה מקודשת. אמר לה התקדשי לי בכוס זה אם היה מלא מים, אין דעתה אלא על הכוס (ועל) [ולא על] מה שבתוכו וזכת הכוס לקידושיה, ואם היה מלא יין דעתה על היין שבתוכו ולא זכת בכוס, שיש שוה פרוטה ביין לבדו, ואם היה מלא דבר שדרכו להשתמר בכוס ורגילין להסתפק ממנו מעט [מעט] הרי זו דעתה בין בכוס בין במה שבתוכו, ושניהן מצטרפין לשווה פרוטה.
<h2>דף מט.</h2>
[אמר לה] על מנת שאני קורא, כיון שקרא שלשה פסוקי' בבית הכנסת הרי זו מקודשת, ויש שגורסין עד שיקרא ויתרגם בתרגום שלנו, ואם אמר על מנת שאני קרא צריך שיידע לקרוא תורה נביאים וכתובים בדקדוק. על מנת שאני שונה, הרי זה צריך שיידע לשנות במשנה. ואם אמר על מנת שאני תנא, צריך שיידע לשנות המשנה ספרא וספרי ותוספתא. אמ' לה על מנת שאני תלמיד אין צריך שיהיה כתלמידין החריפין ביותר, כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא, [אלא] אם שואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומ', ואפי' במסכת כלה שהוא לימוד קל הרי זה תלמיד.
<h2>דף מט:</h2>
על מנת שאני חכם אין צריך שיהיה כחכמים הגדולים, כגון ר' עקיבה וחבריו, אלא כל ששואלין אותו דבר שהוא דבר עמוק בכל מקום ואומר הרי זה חכם. על מנת שאני גבור אין צריך ש[י]היה כאבנר בן נר או כיואב בן צרויה, אלא שחבריו מתייראין ממנו מפני גבורתו. על מנת שאני עשיר, אין אומרין כאלעזר בן חרסום או כאלעזר בן עזריה, אלא כל שבני אדם מכבדין אותו מפני עושרו. [אמר לה] על מנת שאני צדיק, אפי' היה [היום] רשע גמור חוששין לקידושיו וצריכה ממנו גט, שמא הרהר תשובה בדעתו, ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט (משיני) [משניהם], כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. [אמר] על מנת שאני רשע, אפילו היה היום צדיק גמור חוששין לקידושיו, שמא חישב בלבו לעבוד ע"ז והרי הוא רשע גמור.
אמ' לה על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר אינה מקודשת, וכן על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה שמגדל' שיער נשים ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו, על מנת שאין לו בנים ויש לו, על מנת שיש לו ואין לו הרי זו אינה מקודשת. אמר לה על מנת שאני יוסף ונמצא שמעון ויוסף, על מנת שאני בסם ונמצא בסם ובורסי, על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך הרי זו מקודשת. אמ' לה על מנת שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון, שאיני אלא בסם ונמצא בסם ובורסי אינה מקודשת כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב ה"ב]. אע"פ שאמרה אחר כך בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי ששאלתי אינה מקודשת, הואיל ולא נתקיים התנאי שהתנה. וכן היא שהתנת לבעלה כאלה התנאים ולא נתקיים התנאי אינה מקודשת.
<h2>דף נ.</h2>
קידשה סתם, ואחר כך אמר סבור הייתי שהיא כהנת ואינה כהנת, או סבור הייתי שהיא עשירה והרי היא ענייה, הרי זו מקודשת, שהרי לא התנה עמה כלום ולא הטעתו.
האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלנית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, שלא נתרצה המקדש לקדשה לו במקום אחר, אמר לו הרי היא במקום פלוני וקידשה לו במקום אחר הרי זו מקודשת, שאינו אלא כמראה מקום ששם תמצאנה, ואינו מקפיד אם יקדשנה במקום אחר.
המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, באילו נדרים אמרו, שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט (במיני) [בבגדי] צבעונין, או שלא תתקשט במינים שדרך בני אדם להתקשט בהם, אבל אם היו עליה שאר נדרים הרי זו מקודשת, שאין דרך בני אדם להקפיד על שאר נדרים, ואם אמר על מנת שאין עליה שום נדר ונמצא עליה נדר משאר נדרים אינה מקודשת, כמו שביארנו בפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"ב].
וכן אם קידשה על מנת שאין בה מומין, ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים, כמו שביארנו בהלכות כתובות בפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"ב], אינה מקודשת. קידשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין או אחד מן הנדרים שביארנו, הרי אילו קידושי ספק, שספק נתרצה בהם המקדש ספק לא נתרצה בהם. בעל הרי זו מקודשת קידושין גמורין, ואפילו קידשה על תנאי ובעל על תנאי ואמ' הריני בועליך על מנת שאין עליה מומין או נדרים, או על תנאי אחר כגון על מנת שירצה אבא, אע"פ שלא רצה האב מקודשת, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שהרי זה תחלת בעילתו לשם אישות היתה, וזה שהתנה כסבור שלא יעברו על תנאם, לפיכך אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי אי אפשר לבטל בעילת האישות והרי זו מקודשת. וכן המקדש בפחות משווה פרוטה אם בעל הרי היא מקודשת לו קידושין גמורין בבעילתו. וכן קטן שקידש ובעל לאחר שהגדיל הרי היא מקודשת לו בבעילתו. ונראה בעיניי שאם נתייחד עם ארוסתו לאחר שהגדיל, וכן המקדש במלוה, או בפחות משווה פרוטה, אם יש עדים שנתייחד עמה אחר כך חוששין שמא בא עליה באותו הייחוד, ואומרין הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה אע"פ שהיא ארוסתו, וצריכה ממנו גט כמבואר בקונטרס הראייות בפרק בית שמאי בראיי' ט"ו.
קידשה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו עליה מומין והלכה אצל הרופא וריפאה אינה מקודשת, קידשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת, מה בין מומין לנדרים, לפי שהמומין מכאן ולהבא מתרפאין, אבל הנדרים למפרע הן בטלין והרי הוא כמי שלא היו עליה נדרים בשעת הקידושין וקידושיה קיימין. אע"פ שלא התירה חכם שקידושי' בטלין כמו שביארנו, צריכה גט מן המקדש שמא תנשא לאחר ואחר כך תתיר נדרה ונמצאו קידושי הראשון קידושין ובניה מן השיני ממזרין, כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק המדיר. היתה אשה זו ממשפחה חשובה אע"פ שהלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת, הואיל ואשה נדרנית היא שמא תדור פעם אחרת ויצטרך לגרשה ונאסר בקרובותיה, והוא אינו רוצה שיחולו הקידושין וייאסר בבנות משפחה חשובה. ונראה בעיניי שבין אם היא אשה חשובה בין אינה אשה חשובה קידושיה ספק וצריכה גט מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק המדיר. נתקדשה לו על מנת שאין עליו נדרים ונמצאו עליו נדרים והלך אצל חכם והתירו מקודשת, ואפי' [אם] היה הוא ממשפחה חשובה, וכן אם נתקדשה לו על מנת שאין עליו מומין ונמצאו עליו מומין והלך אצל רופא וריפאו מקודשת, וכל זה מבואר בכתובות בפרק המדיר [ע"ה ע"א].
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת, ועל השאר והכסות שהוא דבר שבממון תנאו קיים, אבל על העונה תנאו בטל וחייב לקיים מצות עונה, כמו שמבואר בפרק אע"פ [כתובות נ"ו ע"א].
המקדש שתי נשים בפרוטה, או אשה אחת בפחות מפרוטה, או שהיו קידושי קטן שאין קידושיו קידושין, אע"פ ששלח סבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת, (ששמחת) [שמחמת] קידושין הראשונים שלח סבלונות הללו, ואין דעתו לקדשה בסבלונות. בד"א (כשידע) [כשידוע] שקידש קידושין בטלין ואחר כך שלח אילו הסבלונות, אבל אם [אינו] ידוע אם קידש ואם לאו ועדים מעידים ששלח סבלונות, אע"פ שרוב אותו המקום דרכן לשלח סבלונות ואחר כך לקדש, הואיל ומיעוטן דרכן לקדש ואחר כך לשלח הסבלונות, חוששין שמא קידש קודם ששלח הסבלונות האלה, וצריכה גט מספק. היה דרך כל אותו המקום לשלוח סבלונות תחלה ואחר כך לקדש, אין חוששין שמא קידש בעבור הסבלונות ששלח, ואינה צריכה הימנו גט.
<h2>דף נ:</h2>
וכן אם כתבו שטר כתובה ולא נודע אם קידש ואם לאו, אם דרך [בני] אותו המקום שמקדשין ואחר כך כותבין כתובה, חוששין לו שמא קידש קודם כתיבת הכתובה, ואע"פ שאין סופרים מזומנים בכל עת, ואין אומרין שהזמין הכתובה מקודם לכן מפני שאין סופר מצוי לו, ואם דרך אותו המקום לכתוב הכתובה על ידי שידוכין וקייומין שביניהן ואחר כך מקדשין, אין חוששין לה להצריכה גט על ידי כתיבת הכתובה.
המקדש את האשה ואמר לה הרי את מקודשת לי לכשאכניסך לחופה, הרי זו יכולה לחזור בה עד שתכנס לחופה, ומעשה באנשי אלכסנדריאה שהיו מקדשין [את] נשיהם וכשבאי' לכונסן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן מהן, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרין, הביאו כתובות אמותיהן ונמצא כתוב בהן לכשתכנסי עמי לחופה הוי לי לאנתו, ולא עשו בניהם ממזרים, וזה מבואר בבא מציעא בפרק המקבל [ק"ד ע"א].
המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת אינם מקודשות, ואם קידש אחת מהן ואמר אחת מכם מקודשת לי, אע"פ שלא פירש אי זו קידש, ואינו ראוי לבוא על אחת מהם הרי אילו מקודשו', וכל אחת מהן צריכה גט לפי שהקידושין שאינן מסורין לביאה הרי הן קידושין.
היו חמש נשים ושתים מהן היו אחיות וקידש אחת מהן, כגון שמינו כולן שליח אחד, או שמינו כולן אחת מהן לקבל קידושין לאחת מהן, וקיבל קידושין לאחת מהן ולא פירש אי זו היא, כל אחת מהן צריכה גט ממנו, ואם אמר אחת מכם הראויה לביאה מקודשת לי, הנכרייות צריכות גט והאחיות אינן צריכות גט, שאין האחיות בכלל הקידושין הללו, שאין אחת מהן ראויה לביאה זו מפני אחותה וזו מפני אחותה, אמר להן כולכם מקודשו' לי, וקידשם כולם בבת אחת על ידי שלוחן, הואיל ואין האחיות מקודשות אף הנכרייות אינן מקודשות ואינן צריכות גט, וכן אם קדש אשה נכרית עם אחות אשתו בבת אחת אין הנכרית צריכה ממנו גט. לפי מה שביאר מז"ה במהדורא תליתאה הנכרייות צריכות גט, ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
<h2>דף נא:</h2>
מי שהיו לו שתי בנות, אחת מהן נערה או קטנה, ואחת מהן בוגרת, ואמר לו אחד הרי בתך מקודשת לי סתם ולא פירש אי זו, אע"פ שהרשת הבוגרת את אביה לקבל לה קידושיה, ואע"פ שזיכתו בכסף קידושיה, אין הבוגרת בכלל הקידושין הללו, שסתם דעתו לא היה אלא על בתו קטנה או נערה שמצוה עליו להשיאה, אבל אין הבוגרת מוטלת אלא על עצמה. וכן אני אומר שאם היו לו שתי בנות קטנות, ושידך אדם אחד על אחת מהן, וכשבא לקדש אמר לו הרי בתך מקודשת לי ולא פירש אי זו קידש, הרי זה לא היה דעתו אלא על אותה ששידך, שכבר גילו דעתן עליה מקודם לכן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח. וכן שני אחים שקידשו שתי אחיות, זה אינו יודע אי זו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, שניהן אסורין מן הספק, ואם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטון, הרי אנו אומרין גדולה נתקדשה לגדול וקטנה נתקדשה לקטון, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ד ה"י].
<h2>דף נב.</h2>
מי שהיו לו חמשה בנים ולחבירו חמש בנות, ואמר לחבירו אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבניי, והיה המקדש מורשה מבניו, כל אחת ואחת צריכה חמשה גטין, שהרי כל אחת מסופקת לכל אחד מן הבנים, ואם מת אחד מן הבנים, כל אחת מהן צריכה ארבעה גטין [מארבע בנים] וחליצה מאחד מהן בשביל המת.
קידשה בגזל שגזל מאחרים, אע"פ שנתרצית להתקדש לו אינה מקודשת, שהרי הבעלים באין ונוטלין שלהם ונמצא שלא נתן לה כלום. ואם נתייאשו כבר הבעלים מזה הגזל בעת שקדש בו האשה הרי הוא כאלו מקדשה בשלו, שכבר קנאתו האשה בייאוש ושינוי רשות, והוא שידוע שנתייאשו הבעלים, אבל אם אינו ידוע שנתייאשו אין חוששין על סתם דעתו שמא לא נתייאשו, שסתם גזילה אין בה ייאוש בעלים, וכן סתם גניבה כמו שביאר מז"ה [נ"ב ע"ב] בפרק שלפנינו.
<h2>דף נב:</h2>
היה לו ירק או דבר אחר בשותפות בינו לבין חבירו, ולקח ממנו קצת וקידש בו את האשה הרי זו אינה מקודשת, שהרי זו דעתה להתקדש בכל הירק שנתן לה, ואין לו רשות לזה בחלק חבירו ואינו יכול ליטול חלקו בלא דעת חבירו, ואם היה הירק אגודות אגודות ונטל אגודה אחת וקידש בו את האשה מקודשת, לפי שהאגודות מחולקות ועומדות הן זה נוטל אגודה אחת וזה נוטל אגודה אחת, ואין חבירו יכול לעכב עליו. היה פועל לחבירו בפירותיו כגון שהיה עושה לו שכר מן התמרים שלו, ולקח קצת מהן וקידש בהן את האשה, אע"פ שבא בעל הבית ואמר לו היה לך ליטול מן היפות שבהן אינה מקודשת, לפי שקידשה בדבר שאינו שלו, ולא אמר לו חבירו כך אלא מפני שמתבייש ממנו ואין רצונו רצון גמור, כמו שמבואר בפרק הבא לפנינו.
המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת, וכן אם קידשה במעשר שיני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת, לפי שכל אלו ממון גבוה הן, ולא זיכתו התורה בהם אלא לאכול ולא לעשות בהן שאר חפציו, ואם קידש בהן את האשה הרי הוא מקדשה בדבר שאינו שלו. קידשה בבהמת שלמים שלו כשהיא בחיים מקודש', לפי שקדשים קלים ממון בעלים הם, ואפילו אם היו ראויין להקרבה הם, קדשה במעשה בהמה אינה מקודשת, ואפילו אם היה בעל מום, קדשה בבכור אם היה בעל מום, או שהיה תם בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה ממונו הוא והרי זו מקודשת, ואם היה ראוי להקרבה אינה מקודשת, כמבוא' בקונטרס הראייות בפרק ארבעה אבות נזיקין בראיי' י"ב. ונראה בעיני בבעל הבית המזמן אורחים בשולחנו וחלק להם מנות, ולקח אחד מהן מנתו וקידש בה את האשה מקודשת, שאין בעל הבית מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט.
<h2>דף נג:</h2>
קידשה במעות שלהקדש בשוגג מקודשת, לפי שמעל בהן ונתחללו המעות ביד האשה, והוא נתחייב בתשלומיהן וקנאתן האשה והרי היא מקודשת בהן, ואם היה מזיד הרי ההקדש עומד בקדושתו ואין האשה מתקדשת בו. וכן דין המכר כדין קידושי אשה שכל אלה שביארנו שאין האשה מתקדשת בהן אף המכר לא קנה.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו קידשה בחמץ משעה ששית שלערב הפסח שאיסורו מדברי סופרים, הואיל ואסרוהו חכמים בהנאה [הרי] אין בו שווה פרוטה ואין האשה מתקדשת בו, כמו שמבואר בפסחים בפרק ראשון [ז' ע"א]. וכן אם קידשה בערלה ובכלאי הכרם בארץ ישראל שאיסורן איסור הנאה, או בבשר שנתבשל בחלב, או בכל שאר איסורי הנאה אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, שכל איסורי הנאה שעבר ומכרן דמיהן מותרין, חוץ מע"ז שאם עבר ומכרה דמיה אסורין, ואם קדש בהם האשה מקודשת.
<h2>דף נח.</h2>
קידשה בפירות שביעית מקודשת. קידשה בתרומה ובחלה במעשר ראשון מקודשת, ואע"פ שה(ו)[י]א אסורה בתרומה הרי היא יכולה למוכרה לכהנים. וכן אם קידשה במתנות שהן הזרוע והלחיים והקיבה מקודשת.
ישראל שירש טבל מאבי אמו כהן והפריש ממנו תרומה ומעשר, הרי התרומה והמעשר שלו שזכה בהן מכח אבי אמו, ואם קידש בהן את האשה מקודשת, קידשה בתרומות ומעשרות שהוא מפריש מתבואת גרנו, הואיל והוא חייב ליתנו לכהנים אינה מקודשת, ואע"פ שיש לו בהן טובת הנאה שבידו ליתנם לאי זה כהן שירצה, טובת הנאה אינה חשובה ממון שיהא ראוי לקדש בה את האשה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ'.
<h2>דף נח:</h2>
האומר לחבירו לך וקדש לי אשה פלנית, והלך וקידשה לעצמו מקודשת, ואסור לעשות כן מפני שנוהג בחבירו מנהג רמאות. וכן כל המחזר אחר המקח ובא אחר ונטלו נקרא רשע, ואם ראה שאינם רוצים למכרו לחבירו מותר לקנותו לעצמו. וכן באשה אם רואה שאינה רוצה להתקדש למשלח שחיזר אחריה, מותר זה לקדשה לעצמו, ואם איפשר לשליח להודיע למשלח שאינן רוצין לקדשה לו יודיענו תחלה ואחר כך יקדשנה לעצמו, ואם רואה שאינו יכול להודיעו שבין כך ובין כך תתקדש לאחר מותר לקדשה לעצמו מיד.
<h2>דף נט.</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום הרי היא מקודשת, ואע"פ שנאכלו המעות שלקידושין תוך שלשים. ואם קידשה בשטר צריך שיהיה שטר הקידושין קיים לאחר שלשים בעת שחלים הקידושין, כדרך שביארנו בגט בהלכות גירושין, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' כ'. חזרה בה האשה או שחזר בו האיש בתוך שלשי' יום אינה מקודשת, שהרי חזרו בהן עד שלא חלו הקידושין, וכן אם בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשיני קידושין גמורין, ואם היתה בת ישראל לכהן אוכלת בגינו תרומה.
<h2>דף נט:</h2>
אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו [ו]לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום הרי אילו קידושי ספק, שיש לספק שמא חזר בו ממה שאמר מעכשיו וקידושי שיני קידושין, או שמא דרך תנאי אמר דבריו לכשיגיעו שלשים יום תהיי מקודשת למפרע [והרי קידושי הראשון קדושין למפרע] ואינן יכולין לחזור בהן בתוך ל' וקידושי שיני בטילין, לפיכך צריכה גט משניהן מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף ס.</h2>
בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ואחר כך בא שיני ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ואחר כך בא שלישי וקידשה בתוך עשרים יום הרי זו צריכה גט מכולם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו אם יגיע עד שלשים יום, אם הגיע עד שלשים יום הרי היא מקודשת למפרע, ואם בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום אינה צריכה גט משיני ומותרת לראשון לאחר שלשים, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
אמ' לה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני שלא תאסר עליו [בקדושין הללו] אינה מקודשת, הואיל ושייר בקידושין אין קידושיו קידושין. אמ' לה הרי את מקודשת לי על מנת שתהיי מותרת לפלוני ולא תאסר עליו בקידושין הללו הרי זו מקודשת ותנאו בטל, לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, שמאחר שחלו קידושיו הרי היא אסורה לכל, כמבואר בקונט' הראייות בפרק המגרש. אמר לה הרי את מקודשת לי היום בלבד ולמחר לא תהיי מקודשת עוד, הואיל ונתקדשה לו שעה אחת הרי היא מקודשת לו לעולם עד שתצא ממנו בגט או במיתה, כמו שמבואר בפרק ארבעה נדרים [נדרים כ"ט ע"א].
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויתן לה מתי שירצה, ואפילו חזרה בה או שנתקדשה לאחר עד שלא יתן לה לא בטלו קידושי ראשון בכך, שכל שעה שיתן לה מאתים זוז נתקיימו קידושי ראשון למפרע וקידושי שיני אינן כלום. מת הראשון עד שלא קיים תנאו הרי קידושי הראשון בטלין ואינה צריכה חליצה מאחיו.
אמ' לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן עד ל' יום, ונתן לה בתוך ל' יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתים זוז, או על מנת שיש לי שדה שהיא בית כור, אם יש לו מקודשת קידושין ברורין, ואם אין לו חוששין שמא יש לו ואין הדבר ידוע וצריכה גט ממנו מספק. אמר לה על מנת שאראה לך מאתים זוז, או שאראך שדה שהיא בית כור, אם הראה לה משלו מקודשת, ואם הראה לה משל אחרים אע"פ שהיו הזוזים בידו להשתכר בהם, והשדה היתה אצלו באריסות, הואיל ולא היו שלו אינה מקודשת, שלא נתכונה זו אלא לראות משלו.
<h2>דף ס:</h2>
אמר לה על מנת שיש לי שדה במקום פלוני ולא היה לו שדה שם אלא במקום אחר אינה מקודשת. היתה לו שדה זריעת בית כור במקום שהתנה לה, והיו שם נקעים עמוקים עשרה או סלעים גבוהים עשרה, אם היו ראויין לזריעה [עולין מן המדה ואם אינן ראויין לזריעה] אין עולין מן המדה אלא צריך שיהיה לו מדת בית כור בלא להם.
<h2>דף סא.</h2>
המקדש אשה על תנאי, צריך לכפול תנאו לומר שאם יהיה כך וכך תהיי מקודשת, ואם לאו לא תהיי מקודשת, כעניין שנ' [במדבר ל"ב] בתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם, ואם לא כפל תנאו הרי תנאו בטל, ואע"פ שלא נתקיים התנאי צריכה ממנו גט, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניהם, לפי שאין תנאו בטל אלא מדברי סופרים, וכבר ביארנו כל ענייני התנאי בהלכות גירושין. גוי שאמר לבת ישראל הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, או ישראל שאמר לגויה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, וכן העבד שקידש לאחר שישתחרר, או שפחה שנתקדשה אפי' לרבה לאחר שתשתחרר ממנו, הואיל ועכשיו אינן ראויין לקדש לא חלו קידושיהן אפילו אחר הגירות ואחר השחרור, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך, או שאמר לאחות אשתו הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אחותך אינה מקודשת. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי בתך מקודשת לי לא אמר כלום, ואפי' היתה מעוברת, שהעובר דבר שלא בא לעולם הוא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף סב:</h2>
וכן הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך וגירשה אינה מקודשת, אבל אם נתן לאשה שתי פרוטות, ואמר לה באחת התקדשי לי עכשיו, ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך וגירשה הרי זה ספק אם היא מקודשת אחר שגירשה אם לאו, וצריכה ממנו גט שיני מספק. טומטום שאינו ידוע אם הוא זכר אם הוא נקבה שקידש אשה קידושיו קידושין וצריכה ממנו גט. נתקדש לאיש [קידושיו] קידושין ונאסר המקדש בקרובותיו, כמו שמבואר בפרק הערל בהלכה ראשונה [יבמות ע"ב ע"א]. וכן אנדרוגינס שיש לו זכרות ונקבות נותנין עליו חומר זכר וחומר נקיבה, כמו שמבואר בסוף פרק הערל [פ"ג ע"ב], וכבר ביארתי שם עניינו.
<h2>דף סג.</h2>
האומר לאשה התקדשי לי בשביל שאדבר עלייך לשלטון או [שאעשה מלאכתך כשאר הפועלים דברי עליה לשלטון או] שעשה מלאכתה הרי זו מקודשת, לפי ששכר הפועל אין דינו להשתלם אלא לבסוף בשעת גמר מלאכתו, והרי הוא כנותן לה שכרו בשעת גמר מלאכה ומתקדשת בו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי ח'. וכן ביאר מז"ה בפסקיו. וכן אם אמר לה התקדשי ליה בשכר שארכיבך על החמור, או בשכר שאושיבך בקרון או בספינה ועשה כך הרי היא מקודשת. אמ' לה התקדשי לי בשכר שהרכבתיך על החמור, או שהושבתיך בקרון או בספינה אינה מקודשת, לפי שכבר נתחייבה לו באותו שכר קודם הקידושין, והרי הוא כמלווה אצלה, והמקדש במלווה אינה מקודשת, ואם נתן לה פרוטה וקידשה בשכרו ובפרוטה מקודשת, לפי שהמקדש במלוה ופרוטה דעתו על הפרוטה שנותן לה עכשיו הרי זו מקודשת, אמר לה התקדשי לי בשכר שאשחוק לפניך, או שארקד לפניך, או שאעשה לך חבורה, אם יש באותו שכר שווה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.
אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שלא ימחה אבא, כל זמן שימחה אינה מקודשת ובידו לבטל הקידושין כל זמן שירצה, מת האב הרי זו מקודשת שהרי מת ולא מיחה. אמ' לה על מנת שלא ימחה אבא עד שלשים יום, אם מיחה בתוך שלשים יום אינה מקודשת, לפיכך אם מת הבן, מלמדין את האב שימחה בתוך שלשים יום, שיהו קידושין בטלין ולא תהיה זקוקה ליבם. אמ' לה על מנת שיאמר אבא רוצה אני אינה מקודשת עד שיתרצה האב ויאמר רוצה אני. על מנת שישתוק אבא, כיון ששמע האב ושתק הרי היא מקודשת, ושוב אינו יכול לבטל קידושיה.
<h2>דף סג:</h2>
האומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה הרי היא אסורה לכל אדם, בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן אף לכנוס, ואם בא אחר ואמר אני הוא שקידשתיה שניהן נותנין גט ומתירין אותה לעולם, ואם רצו האחד נותן גט והשיני כונסה, בא אחד ואמר אני קידשתיה וכנסה, ואחר כך בא השיני ואמר אני הוא שקידשתיה אינו נאמן לאוסרה על הראשון הואיל וכנסה כבר. אמרה האשה עצמה אחר שיצאת מרשות האב נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיה, נאמן לפוטרה בגט ואינו נאמן לכונסה שמא עיניו נתן בה והיא מחפה עליו מפני שהיא חפיצה להנשא לו, אע"פ שהיא מכרת בו שלא קידשה הוא.
<h2>דף סד.</h2>
כל זמן שהבת היא ברשות האב [נאמן] עליה לומ' שקידשתי אותה בפני עדים והלכו להם העדים או שמתו הרי היא אשת איש על פיו, וכן אם אמר קידשתיה ונתגרשה הרי הוא נאמן לפוסלה לכהונה, אבל אין בית דין עונשין אותה עונש מיתה או מלקות על פי האב אלא על פי עדים כשרים. בגרה הבת שכבר יצאת מרשות האב, אע"פ שאומ' כבר קיבלתי בה קידושין כשהיא קטנה אינו נאמן, שאין האב נאמן על קידושי בתו [אלא] כשהיא ברשותו. אמר האב נשבית בתי לבין הגוים ופדיתיה, אינו נאמן לפוסלה לכהונה אפילו כשהיא קטנה, שלא האמינה תורה האב על בתו אלא לאוסרה על ידי נישואין, כמו שנ' [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה, אבל לאוסרה בעניין אחר במעשה שנעשה בה אינו נאמן.
<h2>דף סד:</h2>
מי שהיו לו שתי כתי בנות משתי נשי', ואמר יודע אני שקדשתי את בתי הגדולה, אבל איני זכור אם הגדולה שבכולן או הגדולה שבכת שנייה, הרי אילו כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבכולן, הואיל וזכור הוא שהגדולה קידש אינו קורא גדולה אלא לגדולה שבכולן. וכן אם אמר קדשתי בתי הקטנה אינו קורא קטנה אלא לקטנה שבכולן והשאר מותרות.
<h2>דף סה.</h2>
מי שנתן רשות לשלוחו לקדש לו אשה [אחת כל מה שימצא השליח] הרי זה אסור בכל הנשים, לפי שחזקת שליח עושה שליחותו, ואם יבא זה לישא שום אשה חוששין שמא השליח קידש לו אחת מקרובותיה שלזו, ואם היא אשה שלא היתה (לו) [לה] לא בת ולא אם ולא אחות הראויה לו בשעה שמינהו שליח הרי זו מותרת לו, כמו שמבוא' במסכת נזיר בפרק שיני [י"ב ע"א].
האומר לאשה קידשתיך בפני עדים והלכו להם או שמתו, והיא אומרת לא קידשתני, הוא אסור בקרובותיה שאסרן עליו בדבריו, והיא מותרת אפילו בקרוביו שלא כל הימנו לאוסרה. היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קידשתיך, הוא מותר בקרובותיה שלא כל הימנה לאוסרו, והיא אסורה לכל שהרי החזיקה עצמה אשת איש, ומבקשין ממנו ליתן לה גט כדי להתירה לעולם, ואין בידינו לכופו לפי שהוא אומר לא קידשתיה ואינו רוצה להיאסר בקרובותיה. ואם נתן לה גט מעצמו הרי הודה לדבריה שקידשה וכופין אותו ליתן לה כתובה.
אמ' לה קידשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי, הוא אסור בקרובות האם והאם מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות הבת והבת מותרת אפילו לקרוביו, שאין אמה נאמנת עליה לאוסרה.
המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים, שאין דבר בערוה פחות משנים עדים, שנ' [דברים כ"ד] כי מצא בה ערות דבר, ולהלן הוא אומר [שם י"ט] על פי שנים עדים יקום דבר, ואע"פ שבממון הודאת בעל דין כמאה עדים, אין הודאת הקידושין כהודאת הממון, שהמודה בממון אינו מחייב אלא לעצמו, אבל המודה בקידושין בא לחייב לאחרים, שהרי הוא אוסר בהודאתו קרובות האשה עליו והיא אוסרת בהודאת' עליה כל אדם. ונראה בעיניי שאם הוחזקו באותן הקידושין ועומדין בחזקת איש ואשתו, אע"פ שאין להם עידי קידושין ולא עידי ייחוד, שלא נתייחד בפני העדים הכשרים להם, הואיל ומחוזקין במקומן בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו כמו עדות ברורה גמורה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
<h2>דף סו.</h2>
אמר לו עד אחד אשתו זינתה והוא אינו יודע כלום, אם הוא נאמן בעיניו כשני עדים הרי אשתו אסורה עליו, ואם לאו אין אשתו נאסרת עליו בעד אחד. וכן אם אמר עד [אחד] לכהן אני יודע שאתה בן גרושה בן חלוצה, והוא אינו יודע להכחישו, אינו נאמן עליו שאין דבר בערוה פחות משנים. אבל בשאר האיסורין, אם אמ' לו עד אחד נטמאו טהרותיך, או נאסר יינך שנגע בו גוי, או שנתערב בו יין נסך, והלה שותק ואינו יודע להכחישו נאמן העד, הואיל וזה בא לחייבו וזה שותק ואינו יודע להכחישו הרי הוא כאילו מודה בדבר. ונראה בעיניי שאם הוא [אומר] איני מאמינך שאין הדבר מתקבל על לבו, אע"פ שלא היה הוא שם אין חבירו נאמן עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. וכן נראה בעיניי שאם היה יין שלשני שותפין, ואמר להן אחד נאסר היין שלכם והאחד מכחישו והאחד שותק ואינו מכחישו, זה ששותק אסור בו וזה שמכחישו מותר בו, וכן שאר בני אדם מותרין בו ואע"פ שאינן יודעין להכחישו הרי אין הדבר שלהם שיהו צריכין להכחישו, והרי הכחישו זה שהוא שותף בו, כמו שמבואר בקונטרס הראייו' בכתובות בפרק שיני בראיי' כ'.
<h2>דף סו:</h2>
כל כשר הנושא כשירה הולד הולך אחר האב, אחד כהנים ואחד לויים ואחד ישראל, שנ' למשפחותם לבית אבותם. וכל מקום שיש קידושי עבירה כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הולד הולך אחר הפסול, וכשם שהיא פסולה כך זרעה פסול, וכן ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר, הולד ממזר. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה שהן בכרת הולד ממזר, ואין קידושין תופסין בהן, חוץ מן הנדה שאע"פ שהיא בכרת קידושין תופסין בה אפילו בימי נדותה, וולדה כשר אפילו לכהונה, וזה ביארנו בפרק החולץ.
השפחה והגויה אין קידושין תופשין בהן, וכן גוי ועבד אין להם קידושין בבת ישראל, וישראל הבא על הגויה ועל השפחה וולדה כמוה, שאם נולד מן הגויה הרי הוא גוי, ואם נולד מן השפחה הרי הוא עבד ואינו נחשב זרע אביו לשום דבר. וכן גוי ועבד שהוליד מבת ישראל הולד ישראל וכשר לבא בקהל ואפילו אם נולד מאשת איש, ופסול לכהונה אפילו אם נולד מן הפנויה. ישראל שנשא את הגויה עובר בלאו וחייב מלקות שנ' לא תתחתן בם. וכן אם נשא שפחה, שנ' [דברים כ"ג] לא יהיה קדש מבני ישראל, כלומר שלא ישא ישראל אשה קדשה שהיא מופקרת והיא השפחה כמו שתרגם אונקלו'. וכן בת ישראל שנשאת לגוי או לעבד. והשפחה מותרת לגוי, כמבואר בקונט' הראייות בפרק השולח גט.
<h2>דף סט.</h2>
הממזר אסור בגויה שהרי הוא בכלל לא תתחתן כמו שביאר מז"ה, ומותר בשפחה, שנ' [דברים כ"ג] לא יהיה קדש מבני ישראל, הכשרים ולא הפסולים, והרי הוא יכול לטהר את זרעו בעניין זה, כיצד ממזר נושא שפחה והולד עבד, שחררו הרי הוא בן חורין וכשר לבא בקהל.
כשעלו ישראל מן הגולה בימי עזרא עלו כשרין ופסולין, ועשרה יוחסין מנו חכמים שעלו מבבל, כהנים, לויים, וישראלים, וחללים שנולדו מפסולי כהונה, ועבדים משוחררין, ממזרים שנולדו מחייבי כריתות, או מחייבי מיתות בית דין, נתינים והם גבעונים, שנ' [יהושע ט'] ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, ודוד גזר עליהם ופסלם מלבא בקהל, שנ' [ש"ב כ"א] והגבעונ' לא מבני ישראל המה. ושתוקים שנולדו מן הפנויים שהפקירו עצמן לזנות עם הכשרים ועם הפסולים, ואינן יודעין מי אביהן, ואם אמרה (אמרה) אמם לכשר נבעלתי נאמנת, והאסופים שנאספו מן השוק ואינן מכירין לא אביהן ולא אמותיהן. אמרו חכמים לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקייה, שהעלה משם כל הפסולין שלא יתערבו עם הכשרים הנשארי' שם. לפי' אמרו [ע"א ע"א] בבל בחזקת כשרות עומדת עד שיודע לך שהוא פסול, שאר ארצות בחזקת פסולות עומדות ואין הכשרים המיוחסים נושאים מהם, וכן אין משיאין להם נשים מיוחסות, ואם נשאו יוציאו עד שיודע לך שהם כשרים, ארץ ישראל מוחזק לפסול פסול מוחזק לכשר כשר, והסתם שלהם אין המיוחסים נושאין מהן לכתחלה, ואם נשאו לא יוציאו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף ע.</h2>
ולעולם ירדוף אדם אחר בני אדם שהם אוהבים השתיקה ובורחין מן התגראות ומן המחלקאות, ויתרחק אדם מן המשפחות המגונות שהם אנשי ריב ומדון ועזי פנים, ופוסלין הבריות ואינם מדברים בשבחם, וכן אמרו חכמים כל הפוסל פסול ולעולם בשבח אינו מדבר. ומעשה בשלשה כהנים שנטלו חלקם בלחם הפנים, אחד אמ' הגיעני כזית, ואחד אמ' הגיעני כפול, ואחד אמר הגיעני כזנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, כמו שמבואר בתחלת פסחים [ג' ע"ב].
<h2>דף ע:</h2>
וכל מי שאמר שהוא מבית חשמונאי בידוע שהוא מבית הירודוס שהרגו כל בית חשמונאים ומלכו תחתיהם, ומכריזין עליו שהוא עבד. וכל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו שעתיד לבא ולבדוק המשפחות כותב והקב"ה חותם, אוי לו לפוסל זרעו ולפוגם משפחתו ולנושא אשה שאינה הוגנת לו.
<h2>דף עג.</h2>
עשרה יוחסין הללו האמורין כיצד דינם, כהנים לויים וישראלים מותרין לבא זה בזה, ולא ישא הכהן בתו שלחלל. החלל מותר לישא בת כהן, שלא הוזהרו כשירות [מ]לינשא לפסולי כהונה. לויים וישראלים והחללים והגרים והמשוחררין מותרין לבא זה בזה, אבל הפסולים אסורים עם הלוים ועם הישראלים ועם החללים, ואפי' הנשים שלהם אסורין לפסולי קהל. הגרים והמשוחררין מותרין עם כל הפסולין, ואפילו עם הממזרים, שנ' [דברים כ"ג] לא יבא ממזר בקהל ה', וקהל גרים אינו נקרא קהל ה', והמשוחררין הרי הן כגרים בכל מקום, שהרי גוים היו מתחלתן, והגר מותר בממזרת ומותר בכהנת, שלא הוזהרו כשירות מלהנשא לפסולי כהונה, והגר אסור בשפחה, וכן הגייורת והמשוחררת אסורות לעבד, וכן ביארנו בהלכות הללו בפרק השולח גט במי שחציו עבד וחציו בן חורין. שתוקים ואסופים שהם ספיקות מותרין לבא בקהל מדין תורה, שלא אסרה תורה אלא ממזר ודאי ולא ממזר ספק, אלא שחכמים אסרום לפי שמעלה [עשו] ביוחסין. וכן הם אסורין עם הפסולין הודאין, ואפי' שתוקי לא ישא שתוקית ואסופי לא ישא אסופית, שמא זה כשר וזה פסול, ואין מתחתנין אלא בגרים, שהגרים מותרין בין עם הכשרים בין עם הפסולין, והפסולין הודאין מותרין לבא זה בזה, כגון הממזרים עם הנתינין, וכן מבואר בפרק הערל בהלכה פצוע דכא [יבמות ע"ו ע"א].
מצאו מהול אין בו משום אסופי, וכן אם היו אבריו מיושבין ומתוקנין כדרך שהחיות מתקנות ומישבות האברים שלולד בשעת הלידה, וכן אם היה משוח בשמן, או שהיו עיניו מלאים כוחל, או שהיו תלויים בו קשרים שלרפואות, או קמיע שלעיקרין, או קמיע שלכתב, אין בו משום אסופי, הואיל ואמו מרחמת עליו להחיותו נראין הדברים שלא מפני שנולד בזנות השליכתו, אלא מפני חסרון ורעבון, נמצא נתון על גבי אילן, אם החייה מגעת בו יש בו משום אסופי, ואם אין החייה מגעת בו אין בו משום אסופי, שנראה שאמו נתכונה להחיותו, וכן אם היה מונח בצדי [רשות] הרבים אין בו משום אסופי, לכך נתנתו שם שלא יידרס ברגלי העוברים, ואם היה מונח ברשות הרבים יש בו משום אסופי.
<h2>דף עג:</h2>
אסופי עד שלא נאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו לומר בננו זה כשר הוא, אחר שנאסף מן השוק אין אביו [ואמו] נאמנין עליו הואיל ויצא עליו שם אסופי, בשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו, שהרעבון גרם להם להשליכו לשוק.
שתי נשים שילדו בבית אחד, אחת אשת כהן ואחת אשת לוי, או אחת אשת פסול ואחת אשת כשר, ואינן מכירות וולדותיהן, נאמנת החיה לומר זה כהן וזה לוי, או זה כשר וזה פסול. וכן באשה שילדה תאומים, נאמ[נ]ת החיה לומר זה יצא ראשון והוא הבכור, וזה יצא שיני, בד"א כשלא יצאת החייה מן הבית וחזרה, ואע"פ שהפנ[ת]ה פניה לאחריה, אבל אם יצאת מן הבית וחזרה אינה נאנמת, וכן אם יש מי שמכחיש אותה אינה נאמנת. וכן אני אומר שאם אין החייה מכרת בו, ויש שם אשה שאמרה אני ראיתי אותו מתחלה ועד סוף ואני מכרת בו ואין מי שמכחישה הרי היא נאמנת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
וכן המוכר מקחו שקיבל מעות משני לוקחין, האחד נתן לו מרצונו והאחר נתן לו בעל כרחו, כל זמן שמקחו בידו נאמן לומר זה נתן לי מעות מרצוני ומקחו קיים וזה נתן לי בעל כרחי ומקחו בטל, ואם יצא המקח מתחת ידו ומונח לפני הלוקחין, או ששניהן אוחזין בו אינו נאמן, ואם לא קיבל מעות אלא מאחד מהם, אע"פ שיצא המקח מתחת ידו והוא מונח לפני שניהם נאמן לומר מזה קיבלתי המעות, שהרי על המעות שבידו הוא מעיד.
<h2>דף עד.</h2>
וכן דיין שדן יחידי, כגון שקיבלוהו בעלי דינין עליהם והוצרך לדון אותם על פי אומד דעתו, ואין ידוע למי זיכה ולמי חייב, כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, אבל אם יצאו מלפניו אינו נאמן, ואינו יכול לחזור ולדון אותם פעם שנייה, שמא יהפך לבבו באומד דעתו והרי כבר זכה הזוכה בדינו.
שלשה נאמנין על הבכור, ואילו הן חיה ואביו ואמו, חיה לאלתר כמו שביארנו, אמו כל שבעה בעוד שהתינוקות הן בידה עד שלא תמסרם לאביהן למילה, מכאן ואילך אביהן נאמן עליהם לעולם, שנ' [דברים כ"א] כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, יכיר יכירנו לאחרים. וכן נאמן האב לומר בני זה ממזר הוא שאשתי היתה ערוה אצלי ולא הכרתי בה עד עכשיו, ואם היה כהן ואמר בני זה בן גרושה [או] בן חלוצה נאמן הוא, ואם היו בנים לבנו אינו נאמן עליו, שאם האמינתו תורה על בניו לא האמינתו על בני בניו, כמו שמבואר בפרק החולץ בהלכה ראשונה [יבמות מ"ז ע"א].
אבל האשה שאמרה על בנה שילדה תחת בעלה, ואפילו על עובר שבמעיה שהוא בחזקת שעיברתו מבעלה בכשרות, והיא אומרת עליו שהוא ממזר, והאב אינו לפנינו שיעיד עליו, אין האשה נאמנת עליו, שאין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא על פי שני עדים, או על פי האב שהתורה האמינתו, ואף כשהאמינתו תורה [לאב] לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו משום איסור אחר, ושמא לא הכיר בה עד עתה, אבל אם הוא אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו אינו נאמן עליו, שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו, והואיל והוא בחזקת כשרות לא כל הימנו לפוסלו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. וכן נאמן הבעל לומר בני זה בן י"ג שנה ויום אחד הוא, וכן בתי זאת בת (י"ג) [י"ב] שנה ויום אחד היא, שיהא נדרן נדר והקדשן הקדש, [אבל] אין בית דין עונשין אותן מלקות או מיתה, לא על פי עצמן ולא על פי האב אלא על פי שני עדים כשרים, וזה מבואר בפרק שלמעלה [ס"ג ע"ב].
החזקה הרי היא כמו עדות ברורה ועונשין בית דין על פי החזקות כדרך שעונשין על פי עדים, שאם הוחזקה האשה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, ואע"פ שלא [נודע] נדותה בעדים אלא שהוחזקה בכך, וכן האשה שהיתה מגדלת תינוק בחזקת שהוא בנה ואחר כך בא עליה סוקלין אותה בית דין על פי אותה חזקה, וחזקה היא על פי המנהג וההרגל שרואין אותה העולם שנוהגת בו כדרך בן, וכן נדה לובשת בגדי נדותה ונוהגת כדרך נדה ועל פי המנהג מוחזקת בכך, אבל אם לא הוחזקה על פי המנהג אין עונשין אותה על פי עצמה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. וכמה היא החזקה שלשים יום כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"י], וכיוצא בזה אמרו במי שמחזיק שמו בעיר שלשים יום, כמו שביארנו בפרק כל גט. ובספר התרומה אומר בהלכות חליצה שאין האב נאמן על בנו ל[ה]חזיקו גדול בחליצה, ואין שטת התלמוד כדבריו שהאב נאמן על תולדות בנו לומר שבזמן פלוני נולד או בעניין זה נולד, בין אם להעיד עליו בממון כגון להחזיקו בכור ולתת לו פי שנים, בין אם בא לפוסלו ולומר שנולד בפסול כמו שביארנו, ונאמן עליו להתירו בממזרת או להתירו בפסול כהונה אם היה כהן, וכן אם בא להעיד עליו בשאר האיסורין להחזיקו כגדול לכל דבריו, חוץ מן המכות והעונשין שאין בית דין מענישין אותו על פי האב או על פי עצמו אלא על פי עדים כשרים, או על פי חזקה שהיא כמו עדות, כעניין שביארנו, וכמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה בראיי' ט'.
<h2>דף עד:</h2>
ואי זו היא חללה האמורה בתורה שהכהן מוזהר עליה, זו שנולדה מפסולי כהונה, כגון מאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט עשאה חללה בביאתו ופסלה מן התרומה אם היתה אשה שהיתה אוכלת בתרומה, וכן כל האיש הנולד מפסולי כהונה הרי הוא חלל, ואם בא על האשה אע"פ שהיא מותרת לו עשאה חללה בביאתו ופסלה מן הכהונה ומן התרומה, קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה ואינו פוסל בביאתו.
עמוני ומואבי אסורין לבא בקהל ואיסורן איסור עולם ונקבותיהן מותרות מיד, שנ' [דברים כ"ג] לא יבא עמוני ומואבי בקהל י' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, איש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם. מצרי ואדומי אינן אסורין [אלא] עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות, הראשון שנתגייר ייקרא דור ראשון ובנו שיני ובן בנו שלישי. ממזרין ונתינין איסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות.
כל אלה שפסולין לבא בקהל פוסלין האשה בביאתן, והיא הזונה שהכהן מוזהר עליה שנבעלה לאחד מפסולי קהל, ואם היתה אשה כהנת האוכלת בתרומה נפסלה מן התרומה בביאת אחד מהם. וכן גוי ועבד פוסל האשה בביאתו, כמו שביארנו בפרק החולץ.
עכשיו אינו נודע מי הוא עמוני ומואבי ומצרי, שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות, שנ' [ישעי' י'] ואסיר גבולות עמים, וכל גר שנתגייר בזמן הזה הרי הוא בחזקת שהוא מרוב האומות ומותר לבא בקהל, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הערל בראיי' ה'.
<h2>דף עה.</h2>
משפחה שנתערב בה ספק חלל, אע"פ שכל אחד מבני ה[מ]שפחה יש בו שתי ספיקות, ספק נולד מן הכשרים שבמשפחה ספק נולד מאותו הספק, ואותו הספק ספק כשר ספק פסול, הרי בתו ואלמנתו שלכל אחד פסולה לכהונה מספק, ואם נשאת לכהן תצא, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון שלכתובות. ואם יש עדים שנתערב במשפחה אחד מפסולי הקהל, אסורין לבא בקהל מספק עד שיבדקו ויתברר הדבר שלא נולדו אילו מאותו הפסול, כמבואר שם בקונטרס הראייות.
הכותים שבאו להדבק בישראל וללכת בדרכי ישראל פסולין לבא בקהל ופוסלין האשה מן הכהונה ומן התרומה, ואפי' כותי לא ישא כותית שהרי הן ספיקות כשתוקים שהן אסורים זה בזה, כמו שביארנו למעלה. ונראה בעיניי שאף הצדוקים אסורים לבא בקהל, שאין להם דברי חכמים ואין מדקדקין בהלכות גירושין וקידושין, ופעמים שמתירין אשת איש והולד ממזר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
גר עד עשרה דורות מותר בממזרת, ונראה בעיניי שאע"פ שהוא מישראלית הואיל ואביו גר הולכין אחר הזכר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ד', ולאחר עשרה דורות הרי הוא כישראל ואסור בממזרת, אע"פ שכל דורותיו היו גר וגייורת ולא נתערבה בהם בת ישראל, ואם היה אביו מישראל ואמו גייורת אע"פ שהיא עצמה נתגיירה ובנה מישראל הרי הוא כישראל גמור ואסור בממזרת. ואלמנת הגר כשירה לכהונה, שאין הגר פוסל בביאתו.
<h2>דף עו.</h2>
כהן הבא לישא אשה ממשפחה שמערערין עליה לומר שנתערבו בה פסולי כהונה, צריך לבדוק אחריה, ואם היא בת כהנים בודק אחריה ארבע זוגות אימהות שהם שמונה אמהות, ואילו הם, אמה ואם אמה הרי זוג אחת, אם אבי אמה ואמה הרי זוג שיני, ואם אביה ואמה הרי זוג שלישי, ואם אבי אביה ואמה הרי זוג רביעי. היתה בת לויים או בת ישראל מוסיפין עוד בכל זוג וזוג אם אחת, שבודקין אמה ואם אמה ואם אם אמה וכן בכולן עד שיהו כולן ארבע זוגות שלשלש שלש. הכהנת מיוחסת אינה (מיוחסת אינה) צריכה לבדוק אחר האיש שלא הוזהרו הכשירות מלינשא לפסולי כהונה. אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה, כיצד אם היה ידוע שאביה או אבי אביה או אבי אמה עומד ומשמש על גבי המזבח בחזקת כהן כשר, או שהיה אחד מן [הלוים] המשוררין שהיה על הדוכן בשעת עבודת הקרבנות, או שהיה מיושבי סנהדרין בידוע שהוא כשר ואין צריך לבדוק אחר אמותיו. וכן גבאי צדקה שהן רגילין למשכן בני אדם על הצדקה ואפי' בערב שבת, הרי הן בחזקת כשירין ומשיאין בנותיהן לכהנים כשרין, הואיל ורגילין לדחוק הבריות ולצער אותם אם היה בהם שמץ פסול אי אפשר שלא היו מרננים עליהם.
<h2>דף עז.</h2>
בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ואפילו נולדה לו מאשה כשירה, והרי בתו ובת בנו ובת בן בנו פסולה עד סוף כל הדורות. ישראל כשר שנשא חללה בתו כשירה לכהונה, שהזרע הולך אחר הזכר, אבל כהן הנושא חללה או כל אשה הפסולה לו מפני כהונתו הולד חלל. ישראל שהחזיר גרושתו משנש', אע"פ שהיא אסורה לו, שנ' [דברים כ"ד] לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, הולד כשר לכהונה, ואף היא לא נפסלה בביאתו, ואם נתאלמנה או נתגרשה ממנו אוכלת בתרומת אביה אם היא בת כהן. כהן גדול הבא על האלמנה לוקה, ואם קידש ובעל ולא גמר ביאתו לוקה שתים, ואם גמר ביאתו לוקה שלש, אחת משום לא יקח [ויקרא כ"א], ואחת מפני שיחלל הזרע, והתורה אמרה [שם] ולא יחלל. וכן כהן הדיוט הבא על הגרושה, אבל על החלוצה אינו לוקה אלא מכת מרדות מדברי סופרים. קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש לוקה, וכן בשאר כל חייבי לאוין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הערל בראיי' ו', חוץ ממחזיר גרושתו שאינו לוקה עליה אלא אם קידש ובעל, אבל קידש ולא בעל או שבעל ולא קידש אינו לוקה, שנ' בה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, לא אסרה תורה אלא קיחה ואישות שלבעילה.
הי[ת]ה אלמנה ונעשית גרושה, ואחר כך נעשית חללה, ועוד נעשית זונה ובא עליה כהן גדול חייב על כל אחת ואחת, לפי שאיסור חמור חל על איסור קל, וכל איסור חמור מחבירו, שהגרושה חמורה מן האלמנה שפסולה לכהן הדיוט, וחללה חמורה מן הגרושה שהיא פסולה מן התרומה אע"פ שהיא בת כהן, והזונה שהיא חמורה מכולן לפי ששם זנות פוסל בישראל כשזינתה אשתו. היתה מתחלה זונה ואחר כך חללה ואחר כך גרוש' ואחר כך אלמנה אינו חייב עליה אלא אחת.
<h2>דף עז:</h2>
כהן הבא על אחותו או על אחת משאר העריות עשאה זונה בביאתו ולא חללה, שאין חללה אלא מפסולי כהונה בלבד, חזר ובא עליה הואיל ויש בה פסול כהונה שהיא זונה עשאה חללה בביאתו השנייה, ולא שילקה כהן אחר הבא עליה שתים, שהרי אין איסור חללה חל על איסור זונה, אלא הרי הוא רשע חמור, ואם מת קוברין אותו בין רשעים חמורי', כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף עח.</h2>
הגייורת פסולה לכהונה אע"פ שנתגייר' קטנה שאינה ראויה לביאה, ואפי' אם היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, אבל בת גר וגייורת שהיתה הורתה ולידתה בקדושה אין מוציאין אותה מיד הכהן שנשאה, אבל לכתחילה אין מתירין אותה לו עד שתהא אמה מישראל ואע"פ שאביה גר, וכל שכן אם היה אביה מישראל ואמה גייורת.
<h2>דף עח:</h2>
מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך האב וקידשה לאחר, או שיצאת היא מרשות האב ונתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקידשה עצמה לאחרים, אם קידושי האשה או האב קדמו לקידושי השליח קידושיהן קידושין וקידושי השליח אינן כלום, ואם קידושי השליח קדמו קידושי השליח קידושין וקידושיהן אינן כלום. אם אינו ידוע קידושי מי קדמו צריכה גט משניהן, ואם רצו אחד נותן גט ואחר כונס. קידשה היא עצמה לאחד בימי הנעורים ואביה קידשה לאחר, ואחר כך בדקו אותה ונמצאו בה סימני בגרות המוציאין מרשות האב, ואינו ידוע אם היו בה אלה הסימנין בשעת קידושיה ואין קידושי האב קידושין אע"פ שקדמו לקידושי בתו, או שמא לא היו בה אלה הסימנין בשעת הקידושין וקידושי האב קידושין ולא קידושי הבת ואע"פ שקדמו קידושי הבת, הרי זו צריכה גט משניהם. אם קידשה היא עצמה ביום השלמת ששה חדשים שבין נערות לבגרות בבקר, ואביה קידשה לאחר בו ביום, או קודם קידושי הבת או לאחר קידושי הבת, ובדקו אותה לעת ערב ונמצאו בה סימני בגרות, הרי זו בחזקת שהיתה בוגרת מתחלת היום ואין חוששין לקידושי האב כל עיקר, אלא קידושי עצמה קידושין גמורין, ואחר ששה חדשים הרי היא בוגרת גמורה אע"פ שלא הביאה סימני בגרות, וכל זה מבואר לפנינו בפרק אחרון.
<h2>דף עט:</h2>
מי שהיה מיוחס וכשר ויצא הוא ואשתו למדינת הים ובא [הוא ואשתו ובניו] ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואילו בניה, אינו צריך להביא ראייה לא על האם ולא על הבנים, והרי הם בחזקת מיוחסים, והוא שיהיו הבנים כרוכים אחריה שהוחזקו בניה, אבל אם לא היו כרוכים אחריה צריך להביא ראייה על הבנים, שמא בני אשה אחרת הן שלא הוחזקה בכשרות, ואין מעלין אותן בלא ראייה. נשא אשה במדינת הים ובא ואמר זו אשתי שנשאתי ואילו בניה, מביא ראייה על האשה ואינו מביא ראייה על הבנים הכרוכים אחריה, [ואם נשא שתי נשים אע"פ שהביא ראיה על האשה צריך להביא ראיה על הבנים הכרוכים אחריה] שמא בני חברתה הן והיא גידלתן, וכן אם מתה האשה שנשא שם צריך להביא ראיה על האשה שהיתה כשירה ועל הבני' שאילו הם בניה. ונראה בעיניי שבזמן הזה לאורך הימים נתערבו הפסולים עם הכשרים ברוב המקומות, שאף במקומו' המיוחסים שבבבל היו שם פסולים ידועים בימי חכמי התלמוד, והיו נזהרין מהם, ולאורך הימים נתערבו, ואמרו חכמים [ע"א ע"א] כל משפחה שנטמעה ניטמעה והרי היא בחזקת כשירה הואיל ולא נתערבו בפסולין מדעת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב' וראיי' ג', ואין מגלין משפחות המטומעין, אבל מגלין הפסולין שלא ניטמעו ומכריזין עליהן כדי שיזהרו הכשרין מהם, לפיכך אין [לו] לאדם להזהר בזמן הזה אלא מן הפסולין הידועין לו בימיו.
<h2>דף פ:</h2>
אסור אדם להתייחד עם כל העריות שבתורה, ובימי דוד גזרו אפילו על ייחוד הפנויה, ועוד חזרו וגזרו על ייחוד הגויה, כמו שמבואר בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ו ע"ב]. ולא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אע"פ שהן כשירות, לפי שהנשים דעתן קלה ונוחות להתפתות, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אבל עם הפרוצים לא תתייחד ואפילו אם היו עשרה, ואפי' בשעת אנינות יצרו שלאדם מתגבר עליו [ו]אסור להתייחד כמו שביארנו. בשעה שמהלכין בדרך לא תתייחד אשה עם הכשרים עד שיהיו שלשה, שמא יצטרך אחד [מהם] לנקביו וישארו שנים עם האשה.
<h2>דף פא.</h2>
המתייחד עם הפנויה מלקין אותו מכת מרדות, אבל המתייחד עם אשת איש אין מלקין אותו שלא להוציא לעז על בניה, ואין אוסרין אשה לבעלה על ידי הייחוד, ואפי' נתייחדה עם הגוי כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון שלכתובות ובפרק שיני דע"ז, ואם היתה ברשות הגוי אסורה כמו שביארנו בפרק שיני שלע"ז. וכן מלקין על לא טובה השמועה, שנ' [ש"א ב'] אל בניי כי לא טובה השמועה.
היה בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד, שאימת בעלה עליה, ומי שהיה דעתה מקורבת אצלו נזהרין עליו שלא תתייחד עמו אע"פ שבעלה בעיר. המתייחד עם האשה בבית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין בזה משום ייחוד. [היו] אנשים מבחוץ ונשים מבפנים או אנשים מבפנים ונשים מבחוץ, הואיל ודרכן לעבור אילו על אילו חוששין להם משום ייחוד.
<h2>דף פא:</h2>
ומותר לאדם להתייחד עם אחותו שאין יצרו מתגבר עליו, אבל לא ידור עמה תמיד. וחתן הדר בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואם היה חשוד עליה מכין אותו אפילו אם עבר על פתח ביתה, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [י"ב ע"ב] בהלכה בית הלל אומ' בפרוטה. ומותר אדם לדור עם אמו או עם בתו, וכך היא שטת מז"ה. ויש מן החכמים שהיו נזהרין מלהתייחד אפילו עם בנותיהן, ואפי' עם הבהמה, ונראה בעיניי שכך היא שטת התלמוד. וכן לא יישנו שני רווקים בטלית אחת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
ומותר אדם להתייחד עם שתי יבמות שהן נשי שני אחים או עם שתי צרות [או עם אשה וחמותה] או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה שכל אלה חזקתן ששונאות זו את זו ונזהרו' זו מזו, וכן מותר להתייחד עם אשה ותינוקת שמכרת בביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה. בזמן שאשתו עמו מותר לו להתייחד עם כל אשה מפני שאשתו משמרתו כמו שמבוא' בפרק שיני שלע"ז [כ"ה ע"ב].
מותר אדם לישן עם בתו קטנה בקירוב בשר, וכן האשה עם בנה קטן, הגדילו עד שיהיה הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד והביאו סימני נערות, אסורין לישן בקירוב בשר בן עם האם והבת עם האב, אלא זה ישן בכסותו וזו ישינה בכסותה, וכן אם היתה הבת בושה לעמוד לפניו ערומה לא יישן עמה בקירוב בשר, ואפי' היא קטנה.
אין משתמשין באשה ואפי' היא קטנה ואפי' היא [בת] בתו, ואם הוא מתכוין להראות חבה יתירה ונותנה בחיקו כדרך שאדם עושה לבנותיו מותר. וכן אין שואלין בשלום אשה אפי' על ידי שליח, כמבואר בהלכה ראשונה שלפרק זה [ע' ע"א], אבל על ידי בעלה שואלין כמו שמבואר בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים [פ"ז ע"א] בעניין אברהם אבינו.
<h2>דף פב.</h2>
הרווק שהוא בלא אשה לא ילמד תינוקות שלא יקלקל עם אמותיהן, וכן לא תלמד אשה תינוקות שלא תקלקל עם אבותיהם. וכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים אע"פ שהן מרובות, הואיל ורגיל עמהם אם דעתו לקלקל עם אחת מהן הן מחפות עליו.
וכן לא ירבה אדם שיחה עם האשה שסופו לבוא לידי ניאוף. וכן הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה. וסימן יפה לאדם שהוא ב(ו)יישן שהבושה מביאה לידי יראת חטא, וכל המתבייש לא במהרה חוטא, שנ' [שמות כ'] בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, כמו שמבואר בפ' ב' שלנדרי' [כ' ע"א].
לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים. וכן לא ילמד את בנו אומנו' המביא' לידי גזל ולסטיות, כגון הרועים והחמרים שמרעי' בהמותי' בשדות שלאחרים ומלקטים בשדות שלאחרים, וכן החנונים וכל הדומים להם שעושים מרמה במלאכתם. וכן הרופאים, אמרו חכמים טוב שברופאים לגהינם, והכשר שבטבחים שותפו שלעמלק.
לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה, ויתפלל לפני [מי] שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה ענייות ועשירות, שלא הענייות מן האומנו' ולא העשירות מן האומנות. אשרי מי שמלמ' את בנו תור', שאדם אוכל שכר' בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל האומנייות אינן כן, שאם יכנס אדם לידי חולי או לידי זקנה או לידי מדה שלייסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית וחדוה בזקנותו, בנערותו מה הוא אומר [ישעי' מ'] וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנותו מה הוא אומר [תהלים צ"ב] עוד ינובון בשיבה. וכן הוא אומר באברהם [בראשית כ"ד] ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל.
